א. המצב באנגליה
פ"ד Candler v. Crane Christmas[1]
פ"ד אנגלי זה פתח את הדיון בסוגיית הרשלנות בחוות-דעת.
מדובר במשקיע שהפסיד ממון רב מכיוון שהסתמך בהשקעתו על מאזנים שערכו רואי-חשבון. המאזנים הראו רווחיות, אך החברה התפרקה לאחר זמן קצר. מכיוון שלחברה עצמה לא נותר ממון, תבע המשקיע את רואי החשבון על חוות הדעת הרשלנית.
עד לפ"ד זה הפסיקה האנגלית קבעה כי אין אחריות באין מגע (impact).
כמו-כן קבעה הפסיקה האנגלית עד לאותה תקופה כי אם אי-אפשר לראות את הנזק – אין על מה לפצות.
גם בפ"ד זה קבע הרוב כי אין רשלנות מכיוון שמדובר בנזק כספי ולא פיזי.
אולם בדעת מיעוט קבע הלורד דנינג כי לא יעלה על הדעת בחברה בת-זמננו לקבוע שאין חובת זהירות שלא לגרום נזק ע"י חוות-דעת. עקרון המגע התאים לחברה פרימיטיבית, שפעלה לפי ראייה בעין, ולא לפי חוות-דעת. כיום המצב שונה, ולחוות הדעת משמעות רבה מבחינה כלכלית. הלורד דנינג סבר שחייבים להטיל כאן חובת זהירות. להמחשת דעתו ציין דנינג כי הוא אינו רואה הבדל בין רופא הנותן זריקה (מגע) לרופא הנותן מרשם (חוות-דעת).
פ"ד Hadley Byrne v. Heller[2]
חברה ביקשה להזמין מסע פרסום ולשלם באשראי. חברת הפרסום פנתה לבנק, וביקשה לקבל חו"ד בדבר מצבה של החברה המזמינה. הבנק אישר כי לחברה יש כיסוי. החברה כמובן פשטה את הרגל, וחברת הפרסום תבעה את הבנק על רשלנותו בבדיקת מצב החברה.
בית-הלורדים בפ"ד ארוך קבע שלורד דנינג צדק. אין הגיון לערוך הבחנה כמו בפ"ד Candler. קיימת חובת זהירות גם כאשר המעשה הוא חוות-דעת. זהו היזק מילים, ויש להביא בחשבון את החשיבות הגדולה של חוות-דעת וההסתמכות עליהן בימינו.
ב. המצב בישראל – הלכת וינשטיין
פ"ד וינשטיין נ' קדימה[3]
מועצה מקומית קדימה שבשרון הזמינה תוכניות למגדל-מים אצל ארכיטקט (וינשטיין). לאחר בניית המגדל התברר שהוא דולף. הוגשה תביעת רשלנות נגד הארכיטקט.
וינשטיין ניסה להיאחז בפ"ד Candler, בטענה שמדובר בחוות-דעת.
אגרנט קבע כי הייתה טעות בפסק-הדין האנגלי, ודיבר במונחים שמאוחר יותר התקבלו בפ"ד Heller. מעבר לכך קבע אגרנט כי במשפט הישראלי קיימת פקודת נזיקין, ואין אנו נזקקים למשפט המקובל האנגלי. בפקודה קיים סע' העוסק ברשלנות וכולל את כל מגוון המצבים אליהם ניתן להתייחס. הסע' עצמו אינו מבחין בין מקרה שבו יש מגע לבין מקרה שאין, ולפיכך אבחנה זו אינה קיימת במשפט הישראלי.
עם זאת משיקולי מדיניות אין להתייחס לחוות-דעת כמו למכה. לפיכך יש מספר תנאים מקדמיים אותם יש לבחון בטרם תוטל חובת זהירות :
1) חוות הדעת צריך שתינתן במסגרת עיסוקו של אדם (ולא במסגרת חברתית. אין חשיבות לקבלת השכר, אלא למסגרת מתן חוה"ד).
2) חוות-הדעת צריכה להינתן במסגרת הצפיות של נותן חוה"ד על-מנת שמקבל חוה"ד יפעל על-פיה.
לא תוטל חובת זהירות כאשר לנותן חוות-הדעת יש יסוד להניח בנסיבות העניין כי חוות-הדעת תעבור בדיקה נוספת.
3) חובת הזהירות קמה רק כלפי אותם אנשים שנותן חוות-הדעת צופה כי יפעלו לפיה.
4) משיקולי מדיניות חייבים להגביל את חובת הזהירות, ולשלול אותה כאשר מדובר באחריות כלפי ציבור רחב, או בחבות של סכומים גבוהים במיוחד. שיקול המדיניות הוא שאנשים יפחדו לתת חוות-דעת.
· ביקורת על שני התנאים האחרונים של הלכת וינשטיין :
1) זוהי מגבלה קצת מוזרה ומלאכותית, המתאימה יותר לדיני החוזים ולחיוב אישי. בדיני נזיקין הקריטריון הוא בד"כ האדם הסביר, ולא הצפיות האישית. יש המטילים ספק באם מגבלה זו תעמוד במבחן גם היום.
2) זהו שיקול שצריך להשפיע על גובה הפיצויים, אך לא על קיומה של חובת זהירות. תנאי זה יוצר מצב אבסורדי, שהנתבעים ינסו להוכיח כי גרמו לנזק גדול יותר, כדי לפטור את עצמם מאחריות (לתנאי זה יש גם השלכות צדדיות, שכן בעלי המקצועות יצטרכו ביטוח גבוה יותר, ושירותיהם יתייקרו).
באשר לאלמנט הנזק – אין טעם לעשות אבחנה בין נזק כלכלי לנזק מוחשי.
ג. התפתחות התנאים של הלכת וינשטיין
1) תחום העיסוק
פ"ד Mutual Life v. Evatt[4]
פ"ד אוסטרלי. אדם קיבל מחברת הביטוח חוות-דעת באשר לחוסנו הכלכלי של אדם אחר לו סיפק סחורה באשראי. המקרה הגיעה לערעור במועצת המלכה, שבה ישבו חלק מן השופטים של פ"ד Heller.
דעת הרוב קבעה כי אין להטיל חובת זהירות בשל התנאים המצמצמים הקובעים כי על חוות-הדעת להינתן במסגרת עיסקו ועיסוקו של נותנה. חברת ביטוח אינה עוסקת ברגיל בענייני אשראי, ולכן זו אינה חוות-דעת במסגרת עיסוקה, אפילו ניתנה במסגרת העסק (משרדיה של חברת הביטוח).
דעת המיעוט שהורכבה משופטי פ"ד הלר קבעה כי לא זו הייתה כוונת ההלכה. הכוונה הייתה שעל חוות-הדעת להינתן במסגרת החיים העסקיים, ולא בהכרח מוגבלת לעיסוק הספציפי.
בארץ אומצה דווקא דעת המיעוט בפ"ד עמידר.
פ"ד עמידר נ' אהרון[5]
אדם שכר חנות מחברת עמידר, לאחר שפקיד בחברה הבטיח לו כי ניתן יהיה לפתוח מכולת בחנות. התברר שהפקיד שגה. ח' כהן הלך בעקבות דעת המיעוט בפ"ד Evatt. הוא קבע כי כאשר אדם נוטל על עצמו לתת חוות-דעת בתחום שאינו תחום עיסוקו, על אחת כמה וכמה שיש להטיל עליו חובת זהירות. מי שנוטל על עצמו אחריות מקצועית שכזו, צריך לפעול כפי שהיה פועל מומחה באותו מקצוע.
פ"ד עיריית קרית-אתא נ' אילנקו בע"מ[6]
אדם פנה לעירייה וביקש מידע. העירייה נתנה לו מידע שגוי. העירייה טענה כי אספקת המידע אינה בתחום עיסוקה. ביהמ"ש קבע כי יש להטיל על הרשות חובת זהירות כאשר היא מספקת מידע לאזרחים.
מאז פסק-הדין יצר המחוקק חובה של הרשות לספק את המידע לאזרח הדורש אותו. לפיכך נפל הטיעון כי אספקת המידע אינה בתחום עיסוקה של הרשות.
2+3) הסתמכות
פ"ד Daton v. Bob Norridges[7]
חברת בניה הקימה כפר נופש לגימלאים. אישה שקנתה דירה בכפר, גילתה שביתה נע, מכיוון שהוקם על גל האשפה העירוני. היא תבעה את העירייה על התרשלות באישור התוכניות. בביהמ"ש לערעורים קבע הלורד דנינג כי כאשר אישה מגיעה לעיירה שקטה ושלווה היא חשה כי ניתן לסמוך על העירייה. הייתה כאן הסתמכות על חוות הדעת שנתנה העירייה (אישור התוכניות), ולכן היא חייבת באחריות.
פ"ד X v. Bedfordshire C.C.[8] ופ"ד Murphy v. Brentwood Distruct Council[9]
במקרה של מרפי התרשלה המועצה בבדיקת תכנית היסודות של הבית. מרפי גילה סדקים בקירות הבית, שנבעו מכך שהיסודות היו חלשים. הוא הבחין בסדקים בטרם גרמו לנזק, ומכר את הבית בהפסד. נקבע שלא ייתכן כי שהציבור (הרשות המקומית) ישא בנזק, שלא נגרם על-ידו. לפיכך משיקולי מדיניות לא יינתן פיצוי כאשר הנזק הוא נזק כלכלי טהור, שנובע מקניית המוצר (הבית) הפגום.
פ"ד עיריית בני-ברק נ' רוטברד[10]
מקרה נוסף שאדם ביקש מידע מהרשות, וקיבל מידע שגוי. נפסק כי כאשר אזרח פונה לרשות לקבלת אינפורמציה, על הרשות להניח כי הוא יעשה שימוש במידע ויסתמך עליו.
כמו-כן נפסק בעקבות פ"ד קריית-אתא (ראה בעמ' הקודם) כי "עובד ציבור, העוסק במתן אינפורמציה לקהל, אינו יכול לסמוך על כך שמקבל האינפורמציה, המתמצא בנושא השאלה, יערוך בדיקה עצמאית, בטרם יפעל לפי המידע שנמסר לו, שכן אם הפונה יכול היה לברר את המידע בעצמו, לא היה פונה לפקיד".
פ"ד זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשל"צ
שוב מקרה של קבלנים שרכשו קרקע על בסיס אינפורמציה שקיבלו מהרשות, והאינפורמציה התבררה כמוטעית. השופט בן-יאיר קובע כי כמדיניות שיפוטית ראוי להקפיד דווקא עם הרשות ולא למנוע מהציבור את הסעד. יותר קל לחנך את הרשות לבדוק את האינפורמציה, מאשר לחנך את כל הציבור, שלא להסתמך על אינפורמציה שהוא מקבל מהרשות.
פ"ד קני-בתים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה נתניה[11]
קבלן בנה בניין עפ"י היתר בנייה שהתיר לו לבנות מעבר למותר עפ"י תכנית המיתאר. הועדה לתכנון אילצה את הקבלן להרוס את אשר בנה. הקבלן תבע את העירייה שסיפקה לו את ההיתר השגוי (היתר בנייה = חוות-דעת).
השופטת בן-עתו במחוזי קבעה שלא ייתכן לתת לו פיצוי משיקולי מדיניות. מתן פיצוי יעודד קבלנים לבנות בלי לבדוק את ההיתר שבידם, שהרי באם לא תאושר הבנייה הם יפוצו.
השופט בן-יאיר בביהמ"ש העליון הפך את הפסיקה, וקבע כי יש לפצותו מכיוון שהסתמך על חוות-הדעת, ולעירייה לא היה יסוד להניח כי היא תיבדק שוב.
פסקי דין מרכזיים העוסקים בסוגיה
וינשטיין נ' קדימה
המבקש כקבלן בנה עבור המשיבה מיכל מים, בהתאם לתכנית של מהנדס מטעמה.
המשיבה תובעת פיצויים, בטענה שהמיכל דולף, ואינו ראוי לשימוש.
המבקש טוען כי המיכל נבנה בדיוק בהתאם לתכנון, והאשם הוא במהנדס או בשימוש לא נכון במיכל.
השופט אגרנט :
· האם למהנדס קיימת חבות נזיקית כלפי הקבלן, אף כי אין בינם יחסים חוזיים ישירים ?
· הלכת Candler : אין עילת תביעה נזיקית ברשלנות בשל נזק שאינו לגוף מוחשי (למשל נזק כלכלי).
· לא קיים יסוד רציונאלי לבצע הבחנה שכזו בין מקרי רשלנות רק ע"פ יסוד הנזק (פיסי לעומת כלכלי).
· מה שקובע אינו טיב התוצאה, כי אם אלמנט הצפיות מצד המזיק.
· קיים טעם להטיל חובת זהירות על בעלי מקצוע בגין הנחיות מוטעות רשלניות מצידם בתחום עיסוקם (בניגוד לסתם "הערות באקראי" בגינן אין זה ראוי לתבוע אחריות נזיקית בעניינים כלכליים).
· אחריות נזיקית בגין רשלנות הגוררת נזק כלכלי ראוי שתתאפשר רק במקרים בהם גבול האחריות בגין הנזק מוגדר וצפוי (על מנת לא ליצור מחויבות בלתי מוגבלת, שתפגע בחופש הפעולה של אנשי המקצוע, וכפועל יוצא בחיי הכלכלה התקינים).
· באופן דומה נדרש במסגרת הצפיות כי האחריות תוגבל כלפי קבוצת אנשים מוגבלת ומוגדרת.
· במקרה של אחריות מקצועית נדרש לוודא כי לנתבע לא היה יסוד סביר להניח כי חוות דעתו תיבדק בדיקה נוספת בטרם יפעלו על פיה.
· במקרה דנן לא טען המבקש כי אין זה מקובל לעבור על תכניות המהנדס.
· הערעור יידחה משום שלאור החוזה קיים יסוד להניח כי התכניות המוגמרות נלמדו ונבחנו לעמקן (אם היה טוען כנגד האפשרות שלו לאתר את הטעויות בגוף התכניות במהלך עניינים סביר, יתכן שהיה יסוד לפסוק לטובתו).
קורנפלד נ' שמואלוב
בעלי דירה תובעים את הקבלן בגין נזקים חמורים לדירתם, שנבעו מטעויות חמורות בבנייתה. אין עוררין על כך שהקבלן היה חסר ניסיון, ולא פיקח על פעולת קבלני המשנה.
השופט לנדוי :
· מוסכם כי גם נזק כלכלי, ולא רק נזק פיסי, מגבש אחריות נזיקין בגין רשלנות.
· מומחיותו ויושרו של קבלן חייבים לעמוד במבחן חובת הזהירות, גם לעניין נזק כלכלי לבעלים עתידיים וזאת, בהיעדר יכולת אחרת מצד רוכשי דירה לאתר פגמים נסתרים במבנה.
השופט הלוי :
· אחריות קבלן לבטיחות בניין אינה חוזית בלבד מול הקונה, אלא קיימת כלפי כלל הציבור.
· כמו במקרה של יצרן ((Donoghue אחריותו מתקיימת כלפי כל צרכן סופי, וזאת בהיעדר אפשרות סבירה של בדיקת ביניים.
עיריית בני ברק נ' רוטברד
המשיבה, יזמית פרוייקט בניה, ניזוקה עקב אי קבלת רשיון מועדת התכנון והבנייה לבניית בניין בקרקע שרכשה. בעת שרכשה את המגרש קיבלה מן הועדה המקומית רשיון על בסיסו ביצעה את הרכישה אולם, הרשיון לא קיבל את אישור הועדה המחוזית, וזו לא איפשרה את מתן הרשיון נשוא המחלוקת.
התביעה המקורית התבססה על טענת נזק בשל היגד שווא רשלני מצד הועדה המקומית.
השופט בן-יאיר :
· יש לקבל טענת ערעור כנגד היעדר אינטרס אישי של המשיב רוטברד בעניין הנדון, משום שלא נפגע כבעל נכס, אין הוא בעל דין ראוי להליך.
· לצרכי חבות נזיקית יש להבחין בין רשות מנהלית (גם כשפעולותיה בעלות סממן פסאודו-שיפוטי) לבין רשות שיפוטית, המוגנת ע"פ סעיף 8 לפקודת הנזיקין.
· לאור הבחנה זו אין הועדה זכאית לחסינות מפני חבות נזיקית.
· אף כי מבחינה פרסונאלית קיימת זהות בין מועצת העירייה לבין ועדת התכנון, מדובר בגופים שונים הפועלים מכוח חוקים שונים (פקודת העיריות/חוק התכנון והבניה) ולא ניתן לראות בעירייה בעל דין ראוי לעניין פעולות הועדה.
· את מהנדס העירייה ניתן לתבוע אישית, משום שעל אף שהוא עובד ציבור, ניתן לתבעו אישית בגין עוולת רשלנות (סעיף 7(א) לפקודת הנזיקין).
· רשות מקומית, רשות תכנון מקומית ועובדיהן, חבים חובת זהירות, ברמה העקרונית, כלפי הציבור הפונה אליהם לקבלת אינפורמציה.
· לפיכך מתקיימת חובת זהירות לעניין היגד שווא רשלני בתחום עיסוקם המקצועי.
· הפרת חובת הזהירות הקונקרטית:
* ברמה הפיסית אין ספק כי ניתן היה לצפות את הנזק הצפוי כתוצאה מהספקת
אינפורמציה לא מדויקת על בסיסה ביצעו המשיבים החלטות כלכליות.
* ברמה הנורמטיבית : עובד ציבור אינו יכול להסתמך על כך שהפונה אליו יבצע בדיקה
נוספת של האינפורמציה הנמסרת לו, שאלמלא כן, מדוע יפנה אליו ?
· לא ניתן לטעון כי המשיב חייב היה לדעת כי נדרש אישור הועדה המחוזית (בגדר: "אי ידיעת החוק אינה פוטרת..). מדובר בהנחיות חוק סבוכות, והועדה המקומית היא גוף המקצוע שצריך לייעץ כראוי בתחום זה.
· כמדיניות, לא יחייבו את הרשות השלטונית לממש אינטרס קיום, אלא רק להשיב את סך הנזק ברמת אינטרס ההסתמכות שהוציאו המשיבים.
השופט ברק :
· החסינות למבצעי פעולות שיפוטיות לא יחולו על רשות מנהלית המבצעת פעולות "כעין שיפוטיות".
· פעולתה ה"כעין שיפוטית" תשפיע על דרישות הסטנדרטים הנורמטיביים (צדק טבעי, ועקרונות יסוד אחרים) של הכרעותיה, אך לא לעניין החסינות הנדון.
זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשל"צ
המערערים, קבלנים, רכשו קרקע על בסיס אינפורמציה שקיבלו מן המשיבה ולפיה קיים היתר לבניה על הקרקע. לאחר התברר כי הועדה טעתה במתן האינפורמציה, ולא ניתן להעניק היתר רשמי לבניה.המערערים נאלצו למכור את הקרקע במכיר הפסד.
השופט בן-יאיר :
· חובת הזהירות המושגית של המשיבה משתרעת גם על מתן אינפורמציה לציבור בתחום סמכותה.
· צפייה פיסית: אין עוררין כי בספקה אינפורמציה (גם אם לא בגדר היתר רשמי) לבעל קרקע, עליה לצפות כי המידע ישמש לצרכי ביצוע עסקת מקרקעין לצד ג'.
· קיום צפיות פיסית מקים חזקה לכאורה לקיום צפיות נורמטיבית, אל אם יש שיקולי מדיניות אחרים.
· צפייה נורמטיבית: בנסיבות הנוגעות לעיסוק במקרקעין היה על הועדה לצפות כי ייעשה שימוש במידע שמסרה, וכן לצפות את הנזק האפשרי.
· כמדיניות משפטית ראוי להקפיד עם הועדה הציבורית, מאשר לאלץ ציבור שלם שלא להסתמך על האינפורמציה שהיא מוכרת.
· חובת זהירות קונקרטית (התרשלות): התקיימה מעצם התרשלותה המוכחת של הועדה במתן האינפורמציה שלא נבדקה היטב.
Murphy V. Brentwood District County
בעת שנבנתה דירתו של התובע, נעשו טעויות בתכנון היסודות שגרמו לפגיעה חמורה בתשתית הדירה ובערכה מקץ מספר שנים. התביעה מופנית כנגד הועדה המקומית אשר אישרה את התכנית ההנדסית הפגומה של הבניין בטרם נבנה.
להגנתה תובעת הועדה כי הבדיקה נעשתה ע"י חברת הנדסה פרטית שהעסיקה בקבלנות משנה.
פסק-הדין :
· האחריות לבטיחות המבנים אותם היא מאשרת מוטלת על הועדה הציבורית. לא ניתן להעביר אחריות זו לגורם חיצוני, ולכן מתקיימת חובת זהירות של הועדה כלפי הלקוח.
· המצב המסוכן של המבנה יוצר תשתית לטענת הפרת חובת הזהירות באופן המציב סכנה ברורה ומיידית לבריאותו ובטיחותו של התובע.
· לפיכך קיים מקום לחייב את הועדה בעלות הנדרשת לתיקון הפגמים הבטיחותיים (במקרה דנן מדובר בסכום אותו הפסיד התובע במכירת הדירה כדירה לא בטיחותית).
· עם זאת, התובע לא יהא זכאי לתבוע את הועדה בגין הפסדים כספיים הנובעים מאבדן ערך של הדירה, שאינו קשור למצבה הבטיחותי (למשל – הפחתת הערך הנובעת מכך שהדירה תעבור שיפוץ לתיקון הפגמים הבטיחותיים).
[1] Candler v. Crane Cristmas [1951] 1 All E.R. 426.
[2] Hedley Byrne v. Heller [1964] A.C. 465.
[3] המ' 106/54 וינשטיין נ' קדימה פ"ד ח' 1317.
[4] Mutual Life v. Evatt [1971] A.C. 793.
[5] ע"א 86/76 עמידר נ' אהרון פ"ד לב (2) 337.
[6] ע"א 209/85 עיריית קרית-אתא נ' אילנקו בע"מ פ"ד מב (1) 190.
[7] פסק-הדין מצוטט בהרחבה בפ"ד Murphy ובפ"ד X שיובאו בהמשך.
[8] X v. Bedfordshire C.C. [1995] 3 W.L.R. 152.
[9] Murphy v. brentwood District Council [1991] 1 A.C. 398.
[10] ע"א 324/89 עיריית בני-ברק נ' רוטברד פ"ד מה (4) 102.
[11] ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה נתניה פ"ד מו (5) 727.
