הסדרי ראייה

יניב גבריאל ושות' – משרד עורכי דין ויועצי מס הינו אחד המשרדים המובלים והבולטים בארץ, המונה צוות משפטי של עורכי דין וביניהם כמה מן המשפטנים הבכירים במדינה.

לצורך מתן מענה משפטי מקצועי ודווקני, יניב גבריאל ושות' – משרד עורכי דין ויועצי מס מחולק למחלקות ייעודיות, אשר כל אחת ואחת מהן מתמחה ומתמקצעת בתחום ספציפי וייחודי.

בין מחלקות המשרד ניתן למנות את מחלקת המיסוי, המתמחה בטיפול בתיקי מיסוי אזרחיים, מיסים פליליים ומיסים בינלאומיים, מחלקת דיני עבודה ומחלקות נוספות המתמחות בתחומים
ייחודים אחרים.

מחלקת דיני משפחה וירושה מתמחה, בליווי משפטי שוטף בנושאי גירושים, אפוטרופסות, צוואות וירושות ונושאים אחרים השייכים לתחום המשפחה.

מחלקת דיני המשפחה עוסקת בכל הקשור להליכי גירושין בין בני זוג. הגישה המנחה אותנו היא גישה גישורית, מתוך אמונה, כי גירושין בהסכמה ובהידברות עדיפים על ניהול הליכים משפטיים ארוכים, יקרים ומכאיבים. במסגרת הליכי הגישור אנו מסייעים לבני הזוג המתגרשים להגיע להסכמות המוצאות ביטוין בסופו של התהליך בהסכם גירושין שנחתם בין הצדדים ומסייעים בידם בכל ההליכים הפורמאליים של אישור ההסכם וסידור הגט.

מודגש, כי מחלקת המשפחה במשרדנו צברה ניסיון רב והתמחות מיוחדת בתחומים הייחודיים לגירושין של חברי קיבוץ. בכלל זאת מתמחה משרדנו בתשלומי מזונות בקיבוץ המשתנה, בחלוקת רכוש תוך התייחסות להליכי שיוך דירות וכדומה.

תחום נוסף בו עוסקת מחלקת המשפחה הינו מינוי אפוטרופוס וטיפול בסוגיות הקשורות לחסויים ולאפוטרופוס עליהם. כמו כן נותנת המחלקה ייעוץ שוטף בענייני ירושה, לרבות הגשת בקשות לצו ירושה, וכן עריכת צוואות.

יניב גבריאל ושות' – משרד עורכי דין ויועצי מס מתמחה בכל מגוון הנושאים של דיני המשפחה והירושה, בין היתר בנושא : הסדרי ראייה כפי שיוסבר להלן :

העדפת השוויון על פני הדין האישי

ממש בזמן האחרון פסק השופט שוחט במספר פסיקות כי הוא מעדיף את השוויון על פני הדין האישי (מקום בו האשה מרוויחה הרבה כסף או יותר מהגבר); ובכך למעשה העדיף לפסוק בניגוד להוראות החוק. אם נחשוב על זה לעומק הרבה פעמים בתי המשפט נמנעים מלפסוק בניגוד לחוק (ופסיקה בניגוד לדין האישי, כגון זו של הש' שוחט, היא בניגוד לחוק מפורש המפנה לדין האישי): הרבה נשים מגיעות לביה"ד הרבני שקובע שפשוט אין להן עילת גירושין. במקביל, גם נשים שמגיעות לביהמ"ש לענייני משפחה לא מקבלות כלום כאשר כושר ההשתכרות של הבעל יהיה שווה מליונים בעתיד אבל היום כלום. ברוב המקרים בתי המשפט מצייתים להפנייה לדין האישי ומקיימים אותה כלשונה.

השאלה היא מדוע דווקא במזונות ביהמ"ש (הש' שוחט בפרט) מרשה לעצמו לסטות מהוראות החוק? ואם במזונות ניתן – מה ימנע מבג"צ להתערב בהוראות הדין האישי (כגון עגינות) בעתיד? והאם באותם מקרים נתערב מכוח החוק האזרחי כדי להגיע לתוצאה שוויונית וצודקת? השאלה הקשה היא האם כששופט דן במקרהקונקרטי הוא צריך להתעלם מהקבוצה (מ"מלחמת המינים") ורק במקרה הקונקרטי שלפניו לפסוק על בסיס תחושות צדק ושוויון (והדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בילדים ובחזקת הגיל הרך ששולחת ילדים להורה שטובתם אצלו פחות טובה).

אכן, פסקי הדין האחרונים הם מאוד בעייתיים. השאלה היא מהי האלטרנטיבה של השופט, והאם שופט כזה יכול להרשות לעצמו מצפונית להוציא פסק דין שמנוגד לכל אינטואיציית הצדק והשוויון שלו (וברור שהפעלת הדין האישי על סוגיית המזונות תביא לא אחת לתוצאה לא צודקת בנסיבות העניין). איך השופט יוציא פסק דין כזה?

• פלוני: חשוב להבין את ה"חד-סיטריות" של הסוגיה. בהנחה שהדין האישי לא "צודק", אזי גם הנכונות של בתי המשפט לפסוק משהו שהוא שוויוני וצודק בעיניהם (על ידי סטייה מהדין האישי במקרה הקונקרטי), לא תוכל לעולם לגרום לביה"ד הרבני לפעול באותה טכניקה (שלא מסוגל לפסוק על פי תחושות צדק ושוויון אלא רק על בסיס הדין האישי בלבד). זהו המסלול החד סיטרי של הצדק והשוויון, שרק בתי המשפט האזרחיים יכולים להפעיל. לא צריך להאשים את הדיינים ברשעות או באוויליות; הם פשוט לא מסוגלים. לדעת פלוני התגמול היחיד למגבלה הזו יוכל להיות על דרך של התערבות בג"צ בפסיקות רבניות בהן הרבנים מעצם הגדרתם ככאלה לא יכולים לסטות מהדין האישי לעבר הצדק והשוויון. אבל התערבות בדין האישי עוד לא ראינו מצד השופטים בירושלים.

פלוני גם מבקש להדגיש את אחת המסקנות החשובות ביותר בדין לעיל ובדיון הבא בסוגיית הפמיניזים: אסור להתעלם מהקשר בין כל הסוגיות בדיני המשפחה בינם לבין עצמם. להסתכל על סוגיה אחת, במיוחד כאשר מדובר במשפחה, ולבוא ולנסות ולפתור רק סוגיה אחת קונקרטית על דרך שוויון וצדק, זו אסטרטגיה שבסופו של דבר עלולה ובפועל גם פוגעת בנשים. אסור לבודד מקרה ולחשוב שעל דרך פתרונו נפתרות סוגיות. כך לדוגמא, המשמעות האוטומטית של ביטול חזקת גיל הרך תהיה  מכה ענושה לכוח המיקוח של נשים שהוא כבר היום על הפנים. ובהתאם, המשמעות הראשונה של שוויון במזונות ילדים תגרום מיד, לדעת פלוני, להפחתת הסכום שנפסק במזונות אלה מלכתחילה. על כן, לעשות הפרדה בין נושא הרכוש למזונות ולחשוב שאם פוסקים לילד 3000 ש"ח (בעוד אמא שלו מובטלת וגרה בדירת עמידר עלובה) אזי נפתרו בעיותיה של המשפחה, זו אשליה לכל דבר.

סוגיות ממזונות בני זוג בהקשר הגישות הפמיניסטיות

כזכור, שלוש גישות מרכזיות בפמיניזם: ליבראלי, תרבותי ורדיקאלי.

• הליבראלי מציע יחס זהה בין גברים ונשים. בנוי על ערכי הליברליזם, כל אדם הוא אדם, עיוורון למין. אסור ליחס חשיבות להיות האדם איש או אישה (פרט לזכויות מיוחדות כמו הריון וכו'). למעשה פ"ד אליס מילר הוא הדוגמא המובהקת של מימוש הפמיניזם הליבראלי בישראל. הפמיניזם הליבראלי לא מתעניין בקבוצה, בכל הנשים, ובמאבקים בין קבוצות בחברה. הפמיניזם הליבראלי מתעלם גם מהקשר שבין דיני המזונות לדיני הגירושין; בכל אחד מהם הוא יסבור בנפרד שנדרש שוויון, תוך התעלמות מקריטריון שיוכי, אבל הקשר והלינק בין הדינים השונים כמעט לא בא בחשבון. הפמיניזים הליבראלי מתעלם גם מהיחס בין המשפט לתשתית הכלכלית/חברתית, למעט במקום שבו זה רלוונטי למקרה הקונקרטי. יודגש שברור לגישת הליברלים שאם מדובר במזונות ולאם אין שקל, ברור שהאב יצטרך לשלם יותר. פמיניזם ליבראלי לא זהה לגישות ליברטריניות קיצוניות המדגישות את זכות הקניין ומציעות בקיצוניות שלהן לבטל כל חובה של מזונות;  הליבראליים להבדיל מציעים יחס שווה תוך התבוננות במקרה הקונקרטי. זו גישה קלאסית של שופטי ביהמ"ש למשפחה. השופט שוחט הוא פמיניסט ליבראלי לכל דבר ועניין. חשוב להדגיש שמבחינת הפמיניזם  הליבראלי מי שכן צריך להסתכל על התמונה הכוללת ולתקן עולם הוא המחוקק, לא ביהמ"ש. אין לשקול שיקולים כלליים מעבר למקרה הפרטי והקונקרטי.

• הביקורת של התרבותי והרדיקאלי הביקורת המרכזית היא שהפמניזים הליברלי מבטיח רק לנשים שהן גבריות ("גברים חברתיים") שוויון. הוא יוכל להוציא נשים אל הספירה הציבורית, אבל מאוד יתקשה להכניס גברים הביתה. להבדיל, פמיניזם רדיקאלי ותרבותי מציעים יחס שונה. השונות היא מרכיב דומיננטי במסרים שלהם; מוצדק לגישתם, כמעט בכל סוגיה יחס שונה בין גברים לנשים.  

• הרדיקאלי מסתכל על הקבוצה וקורא ל"מלחמת מינים" בשל הדיכוי ארוך השנים שסובל המין הנשי על דרך אלימות, אונס, פורנוגרפיה. נשים נאלצות גם לבצע תפקידים שלא מספקים מבחינתן, תפקידים שפוגעים באנושיות שלהם לרבות טיפול בילדים ועשיית עבודות הבית. זהו מאבק בין קבוצות בחברה; המטרה היאלהעצים נשים ולבטל את הכפיפות של נשים לגברים בחברה. לא צריך להפוך את הקערה על פיה לגישת הפמיניזם הרדיקאלי, לא צריך לדכות גברים כמובן; אבל חייבים לבטל את הכפיפות.

• התרבותי גורס שהחברה בנויה מאנשים שונים עם "קולות" שונים. לכן יש להכיר בשני "קולות" אלטרנטיבים. ואם הפמיניזם הליבראלי בנוי על "האני הנפרד" (במידה מסוימת הרדיקאלי מדגיש את ה"אני הנפרד" על דרך ההגשמה העצמית של האדם על ידי  הפרדתו מהזולת ומעמדו הפרטי ביחס לאנשים אחרים), התרבותי סובר שיש שתי גישות שונות: "אני נפרד" (גישה שמאפיינת יותר גברים) וגישת "אני מקושר" (גישה שמאפיינת יותר נשים – אני מגשים את עצמי על דרך קשר). התפתחויות בפמיניזם יבואו ויאמרו שלמעשה בכולנו יש שילוב גם של אני נפרד וגם של אני מקושר.

• פלוני – צריך להיזהר מגישות של "אני נפרד" בתחום המשפחתי: זה משדר מסר יותר מדי חזק שהקשרים עם הזולת לא הכרחיים (ליבראלי) או שיש בהם אלמנט של דיכוי (רדיקאלי). המסרים הללו קיצונים מדי ולא הכרחיים לדעתו.

בזכות הפמיניזם הליבראלי: יש כאלה שטוענים שהחשיבות המרכזית של הפמיניזם הליבראלי הוא דווקא במסר ובסימבוליקה שהוא משדר; על דרך שיח של שוויון כאן ועכשיו; כשעם הזמן הכל יסתדר גם ב- Big Picture. הטענה היא שהגישות האחרות לא רק שאינן מספיקות אלא שבתקופת "ההמתנה" (למהפיכה) נשים מאבדות את מעט ההגנות שהיו להן בעבר. אולם לא לשכוח שבפועל – עכשיו – הפמיניזם הליבראלי הביא נשים רבות לצאת לעבודה אבל לא הצליח, כאמור, להכניס גברים הביתה.

פלוני: לבוא ולדבר על כל המאבק כמשהו כוחני ומשהו נפרד היא גישה בעייתית בשורה התחתונה. מצד שני, ברור שפמיניזם תרבותי נתפס יותר מדי כגישה שמדגישה יותר מדי את הקשר הפוזיטיבי עם הזולת והוא עלול לסכן נשים בהרבה מאוד סיטואציות; הוא עשוי לשדר לנשים מסר שלילי – שתפקידם להשאר בבית. להיפך! גם גברים, ובעיקר גברים חייבים לתפוס את עצמם כ"אני מקושר"; צריך להטיל חובה על גברים להיכנס הביתה ולטפל בילדים מעבר להיבט הממוני של מזונות וכו'.

הרדיקאלי בוודאי שלא יתיר, מעצם הסתכלותו על החברה, לוותר על הטבות משמעותיות שקיימות היום כדי ליצור שוויון נקודתי, מבלי לוותר על הטבות שיש לגברים בתחומים אחרים. מצד שני, הרדיקאלי נמצא בבעיה: גם עם העובדה של משמורת וגם עם העובדה של מזונות ילדים – כל צעד למעשה שבמידה מסוימת נועד לאפשר או לתגמל אשה על העבודות הביתיות, על הטיפול בילדים ועל מלאכות הבית, קצת חשוד בעיני הרדיקאליות : מטרתו, לגישתן, להנציח את התלות של נשים בגברים. זה יתפס כפיצוי לא הולם ומינימאלי שנועד לשדר לנשים שזה התפקידים שלהן ועמן הן צריכות להסתפק (כך שדואגים מבחינה חומרית ליכולת האשה לתפעל, ע"מ להמשיך ולשרת את המנגנון הפטריארכלי בכללותו). הפמיניזם הרדיקאלי ירצה, באופן כללי, שנשים תצאנה החוצה וגברים יכנסו פנימה – לתוך הספירה הפרטית; גם על דרך חקיקה שמחייבת גברים להיכנס הביתה (לדוגמא, לצאת לחופשת לידה). הרדיקאליות יעדיפו למעשה לחייב את הגבר לעשות את התפקידים המדכאים על פני תשלום שכר ראוי לאשה על תפקידיה. זהו למעשה מוקד השוני בהקשר דיני המשפחה בין התרבותיות לרדיקאליות. החזון של המדינה הרדיקאלית היא חברה בה יש איזון כוחבתפקידים "הטובים" (הציבוריים) וגם איזון כוח בתפקידים היותר "מדכאים".

פמיניזם תרבותי מדגיש להבדיל את הדרך הגברית לעומת הדרך הנשית. מה שמפריע לנשים, לפי התרבותיות, זה לא שהן נאלצות לבצע עבודות נשיות (כולל טיפול בילדים ועבודות הבית) אלא העובדה שהתגמול שהן מקבלות – בכל המונחים (כסף, מעמד, נגישות להחלטות) הוא לא שווה לתגמול שגברים מקבלים. החברה "מעריכה" את העבודות הגבריות ממש באופן היררכי מעל העבודות הנשיות. הדוגמא הקלאסית: רוב ה"עבודות" הנשיות, שבעיקר נשים בחברה מבצעות אותן (ולא לשכוח לפחות 90% מהמקרים במשמורת הילדים מסתיימים במשמורת של האמא) – נעשות ע"י נשים. הפתרון שהתרבותיות יציעו הוא פתרון שמדבר על תגמול שווה ולא על חיוב גברי. אשה שמטפלת בבית ובילדים (וגם בחוץ, בעבודות נשיות עם משכורת נמוכה בהרבה) חייבת לקבל תגמול מאוד מאוד גבוה (ולא לזרוק לאשה 200 ש"ח דמי טיפול או 2000 ש"ח מזונות אשה – הן חייבות לקבל לפחות חצי מההכנסה, כולל חצי מהנכסים). וברור שכאשר הילדים במשמורת האשה, האשה חייבת לקבל הרבה מעל מחצית מההכנסה לה ולילדיה; ההצעה של התרבותיות יכולה להגיע עד כדי 75% מההכנסה השוטפת, כך שגם 75% מהרכוש יועברו למשק הבית של האם והילדים לאחר גירושין.

המסקנה – התייחסות כוללנית ולא נקודתית, בשל היותו של הדין האישי מקשה אחת

לכן אסור לדבוק בדין הדתי כאילו הוא קשר ההצלה של נשים מהבעיות בדיני המשפחה. הדין האישי, גם בתחום של מזונות ילדים וגם במזונות אשה, ובמיוחד בדיני הגירושין שמשליכים על כל התמונה הוא מאוד בעייתי מבחינת נשים, אבל הדין הזה הוא מקשה אחת. אי אפשר להפריד אותו. בדין האישי האשה "מיוחדת" לבעל, היא שייכת לו בהרבה מובנים והוא חייב לדאוג לה. חובת המזונות לא יכולה להיות הדדית; אם היא תהיה הדדית גם הגט צריך להיות הדדי. וזה כבר שינוי רדיקאלי של ההסדר החוזי של דיני הנישואין. זה כוח המיקוח; זה קרש ההצלה היחיד לפעמים של האשה – תקחו לה גם את זה, שיניתם לחלוטין את כל תמונת הנישואין והגירושין.צריך לשנות את הכל בצורה כוללנית ולא רק סקטור קטן שלא יושפע אלא אף יורע (!) כתוצאה משינוי נקודתי. זה המסר החשוב שלמדנו.