חוק הירושה

הקדמה

דיני הירושה אינם חלק מדיני הקניין למרות שהמטריה בה אנו עוסקים היא ברכוש והעברתו.

המחוקק והמשפט מכירים בשני סוגי ירושה:

1. ירושה על פי דין  – כאשר אדם נפטר ולא משאיר הוראות או שההוראות שהשאיר אינן תקפות אזי החוק עצמו קובע יורשים על פי דין וקובע את אופן החלוקה. מקובל לחשוב כי החוק עוקב אחר רצונו המשוער של המנוח . סע' 10 לחוק קובע כי המשפחה הם היורשים כדין.

2. ירושה על פי צוואה – האדם משאיר הוראות כיצד לחלק את הירושה, בצוואה הערוכה בדין. סע' 2 לחוק מגדיר מהי צוואה.

החוק מכיר בכך שיתכן מצב בו קיימים שני סוגי הירושה הן על פי דין והן על פי צוואה, זאת כאשר לא כל הירושה היא על פי צוואה ולכן החלק האחר הוא ירושה על פי דין. מצב זה מתרחש בד"כ כאשר האדם לא כולל בצוואתו את כל נכסיו ומעוגן בסע' 66(ב).             

עולה השאלה כיצד המשפט מתייחס לתקופת הביניים בין מותו של אדם לקבלת הירושה?. לנושא יש נפקות בדיני המיסים.

פס"ד עזבון המנוח שפאייר לפי דיני ירושה –אישה כתבה צוואה בה חלקה את כל נכסיה וכספה לילדיה.  האישה ציינה כי את הדירה שבבעלותה מבקשת למכור ולתת מהתמורה לכל ילד כאשר את היתרה היא תורמת לעמותה כלשהי. לשם מימוש הצוואה מונתה מנהלת עיזבון. ביהמ"ש קבע נקודות זמן מתי תהליך ההורשה מסתיים בצורה סופית:מות המוריש – לשם מימוש זכות בירושה יש לבוא בפני ביהמ"ש לקבלת תוקף משפטי לזכות. התעוררה סוגיה בנושא תשלום מס שבח. השאלה שעלתה היא האם יש להתייחס למכירת נכס של עיזבון כעסקה לכל דבר ועניין או כמכירה המיועדת למלא אחר הוראות הצוואה? נקבע בביהמ"ש כי תהליך מכירת הדירה הוא חלק מתהליך ההורשה.

חוק המקרקעין מוצא במפורש להדגיש כי הורשה היא העברת רכוש ואין היא מוגדרת כעסקה.

וסע' 4 לחוק המקרקעין הוא הגושפנקא לכך שירושה איננה חייבת במס, בארץ אין מיסוי עיזבון.

בעקבות פס"ד שפאייר המחוקק קבע את ס' 5(4) לחוק מיסוי מקרקעין על מנת לתת ביטוי לפסק הדין.

פרופ' טדסקי – כתב מאמר לפיו בהורשה כל היורשים הופכים לשותפים ולכן יש לשלם מיסים. לא התקבל בביהמ"ש.

נשאלת השאלה, מתי מתחילה ומסתיימת הורשה? לשם מענה יש לבחון מס' אספקטים :

1. מות אדם  – ס' 1 לחוק הירושה-קבע כי הרכוש עובר ליורשים – בשונה מארה"ב.

2. מינוי מנהל עיזבון – מינוי מנהל עיזבון הוא  לא בגדר חובה. כשממונה  מנהל העיזבון הוא פקיד ביהמ"ש ונתפס כשליח ביהמ"ש,על אף שמינויו מתבקש ע"י היורשים עצמם.

ס' 82 לחוק הירושה קובע את תפקידו של מנהל העיזבון –עליו לעשות כל דבר אחר הדרוש לביצוע צו הירושה או הצוואה.

ס' 121 לחוק הירושה –כל עוד יש מנהל עיזבון, היורשים אינם בעלי זכויות .

3. "צו ירושה"  ו"צו קיום צוואה"-  "צו ירושה" = ירושה על פי דין. ירושה ע"פ צוואה ="צו קיום צוואה".

4. פירעון חובות –חובות המנוח נהפכים לחובות העיזבון. לא ניתן לחלק ירושה טרם פריעת החובות שהצטברו – שלב המשנה את פני הירושה. .  הימצאותם של החובות מטילה חובה על היורשים או על מנהל העיזבון להודיע באופן פומבי בתקשורת שקיים עיזבון וכל מי שיש לו תביעות כלפי העיזבון עליו להגיש בקשה לפירעון חובו.

5. חלוקת הירושה – זהו השלב האחרון בו היורש מקבל את חלקו.

צו ירושה וצו קיום צוואה

צו ירושה – כאמור, בהעדר צוואה ואז מגישים לביהמ"ש בקשה לצו ירושה. צו זה קובע מיהם היורשים ומהו חלקו היחסי של כל יורש. צו הירושה לא מתייחס כלל לנכסים או אילו נכסים מרכיבים את העיזבון. לפי הפסיקה גם בעלי חוב רשאים לבקש מביהמ"ש צו ירושה,לכאורה, הפסיקה מדגישה כי צו ירושה צו דקלרטיבי (הצהרתי) – מות המוריש יוצר את הירושה ולא קבלת הצו.

צו קיום צוואה – ס' 69 (ב) לחוק הירושה – קובע כי הצוואה נעשתה כראוי – גם זהו צו דקלרטיבי. הפסיקה מדגישה כי אין מדובר במצב בו פלוני פונה לביהמ"ש וטוען כי נכס שנכתב כירושה הוא איינו בבעלות המוריש.

בירושה יש שני שלבים עיקריים:

1. מות המוריש – הזכויות עדין לא מגובשות לנכס מסוים. – הזכויות לכאורה מרחפות מעל לכל נכסי המנוח.
2. תהליך חלוקת הירושה –זכויות מגובשות בנכסים –   יכול לקחת ימים אך גם שנים.

זכויות היוליות  – זכויות שיש ליורשים ממות המוריש ועד חלוקת הרכוש – זכויות לא מגובשות ערטילאיות.

על פי ס' 7 לחוק הירושה – זכות הירושה לא ניתנת להעברה לעיקול או לשעבוד כל עוד לא חולק העיזבון וזאת משום שהוא עדין לא קיבל את הירושה הממשית.

זכויות (בנכסים של אדם שמת) מעבר לזכיות ירושה – אינן כלולות בעיזבון אלא קודמות לו)

כאשר אדם נפטר אנו מחלקים את נכסיו על פי צוואה או על פי דין. אולם, עם זאת ישנם זכויות הקודמות לכך והן:

זכויות שיש לבן זוג בנכסי המוריש  – מוקנות לו זכויות עוד לפני חלוקת הירושה. זכויות אלו מחולקות ע"פ:

1. חזקת השיתוף – נישאו טרם 1.174

2. איזון משאבים – נישאו לאחר 1.1.74

שתי זכויות אלו הן זכויות מקבילות ומשלימות.

"חזקת השיתוף"  – מי שהתחתן לפני 1.1.74 . חזקת השיתוף היא פרי פסיקתו של ביהמ"ש העליון בישראל . תורתה היא: כי כאשר בן זוג רוכש נכס וודאי מטרתו של המנוח הייתה לשתף את בן זוגו בזכויות על הנכס. הפסיקה קובעת כי כל עוד שני בני זוג חיים תחת קורת גג אחת (אפילו אם הם לא יחד) כל נכס שנרכש בתקופת הנישואים הופך להיות משותף לשניהם. במקרים רבים חזקת השיתוף הורחבה גם לנכסים שנרכשו לפני הנישואין במיוחד כאשר מדובר על דירת המגורים דהיינו, זה  שלא משנה על מי נרשם הנכס או מי רכש את הנכס לשני בני הזוג זכויות בו.

איזון משאבים – מי שהתחתן לאחר 1.1.74 מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, החוק אומר כי התפיסה היא שיש הפרדה רכושית בין הרכוש של כל אחד מבני הזוג בעת הנישואין כאשר קיימת זכות שמחכה להתממש ברגע שיחול אחד מן המקרים הבאים: א. במות אחד מבני הזוג   ב. כאשר הזוג התגרש. לפי החוק לכל אחד מבני הזוג זכות לקבל ערך כלכלי שווה (כספים, רכוש, נכסים וכ"ו) – מחלקים את הנכסים שווה בשווה.

כאשר מדובר בירושה על פי דין  האישה מתחלקת עם העיזבון חצי חצי. לעניין זה יש להבחין בין זוג שחל עליו חזקת השיתוף לבין זוג שחלה עליו איזון משאבים. נמחיש זאת במקרים להלן. חשוב לזכור כי הנפטר רשאי גם לרשום צוואה בה הוא מחלק את רכושו כרצונו:

מקרה א – בני זוג שהתחתנו לפני 1.1.74

א. לאישה מגיע 50% כי הרכוש שלה על פי חזקת השיתוף. לכן, אם הנכסים מסתכמים ב- 10 מליון 5 מליון הוא  רכושה של האישה. בנוסף לכך אישה מקבלת עוד חצי כך שסך הכל היא מקבלת 75% מן הירושה.  אין זה כתוב בחוק הירושה כי אין זה מהווה ירושה.

ב.  על פי הצוואה הגבר קבע כי כל ירושתו 10 מליון יתחלק 1/3 לשלושת ילדיו. האישה תקבל 50% מכוח חזקת השיתוף.

ג. האישה נפטרה והבעל עשה צוואה לפיה הוא מחלק את נכסיו לשנים מילדיו מתוך שלושת ילדיו.  במקרה זה כאשר האישה נפטרה הרכוש עבר לבעל(החלק של האישה והבעל הוא 90%, כי עשה 10% נוסף ממות האישה)  אם כן,  45% מן הרכוש הוא לא של האב  אלא של האם ולכן 45 % מחולקים לשלושת הילדים ואילו רק חלקו של הבעל הוא 45% הנותרים יחולקו לשני הבנים כפי שקבע.

מקרה ב – זוג שהתחתן לאחר 1.1.74

ס' 11 (ג)  וס' 104 לחוק הירושה – קובעים במפורש כי מה שבן זוג מקבל על פי איזון המשאבים הוא בעצם מקבל אותו בנוסף לירושה.  כלומר ההבדל הוא מכוח מה הוא מקבל  בן הזוג את הנכסים: מכוח החוק או  מכוח הירושה.

התחייבויות מוקדמות של המנוח המשפיעות על העיזבון –

1. התחיבות לתת מתנה  – ס' 5 לחוק המתנה קובע כי התחייבות לתת מתנה טעונה מסמך בכתב. ההבדל בין מתנה לעסקה היא כי במתנה יש לי היכולת לחזור בי כאשר המתנה לא ניתנה עדיין. יש שתי אפשרויות לחזור בי:

א. כאשר מקבל המתנה לא שינה את מצבו והסתמך על ההתחייבות.

ב. אף לאחר נתינת המתנה בשל התנהגות לא ראויה של המקבל או בשל הראה במצב הכלכלי של הנותן.

ס' 8 לחוק הירושה אומר כי התחיבות לתת מתנה לאחר מיתה היא חסרת תוקף. בכך יוצר החוק כי מתנה לאחר מיתה כאמור תהיה בצורה של ירושה. אולם אם התחייבתי לתת מתנה  אך הנותן נפטר באותו החודש חייבים לתת את המתנה, ואף העיזבון חייב לקיים את התחייבויות הנפטר ולתת את המתנה.

פס"ד וועד ישיבות – אדם קיבל מתנה. אולם לאחר שנותן המתנה נפטר, היורשים דרשו את המתנה חזרה משום שמקבל המתנה התנהג התנהגות מחפירה כלפי היורשים. ביהמ"ש קבע כי ההתחייבות לתת מתנה היא של הנותן ולכן גם אפשרות החזרה היא אישית לנותן. אם נותן המתנה נפטר ולא חזר בו. העיזבון חייב לקיים ולכבד את ההתחייבות.

2. חוזים – כאשר עורכים חוזה למכר דירה בין מוכר לקונה בעד תמורה. הבעיה מתחילה כאשר המוכר הולך לעולמו ונתנו לו כבר דמי קדימה עבור הדירה –  האם על העיזבון החובה לקיים את חוזה מכר הדירה? התשובה היא כן. \

3.ייפוי כוח בלתי חוזר – כמעט כל עסקה/פעולה משפטית  ניתן לעשותה באמצעות שליחות.

ס' 14 לחוק השליחות קובע כי, השליחות עצמה היא שיוצרת את הזכות.

הפסיקה קבעה כי ייפוי כוח בלתי חוזר נקבע על פי מהותו ואין חשיבות לציון זאת על גביו.  בייפוי בלתי חוזר גם מייפה הכוח לא יכול לחזור בו. לפי ס' 14(ב) ייפוי הכוח ממשיך להתקיים גם כאשר מייפה הכוח מת – זהו ייפוי כוח בלתי חוזר.

קיימת סוגיה בהגדרת המונח "מות אדם" המעוגן בסע' 1 לחוק הירושה

חוק הצהרות מוות, קובע כיצד ביהמ"ש ראשי לקבוע את מותו של אדם בתעודה. את תעודת הפטירה מצרפים לצו קיום הירושה. ברפואה המתקדמת של ימינו רגע הפסקת נשימת האדם הוא אינו רגע פטירתו מאחר וכידוע קיים מוות קליני.

בעיה אחרת היא כי בדיני הירושה אנו נתקלים לעיתים במקרים של אנשים שמתו כמעט ברגע אחד לדוגמא, תאונת דרכים בה משפחה שלמה נהרגה. במקרה כזה יש חשיבות למועד מותו של כל אחד מבני המשפחה, אפילו אם מדובר על מס' דקות שהרי  על פי דיני הירושה מי שמת קודם מוריש לשני.

פס"ד בלקר – במהלך מריבה בן בני זוג,  נגרם לאישה נזק מוחי קשה. בית החולים השאירה מונשמת לשם ביצוע שימוש באבריה להשתלות. הבעל טען כי בית החולים הוא שהרג את האישה.  ביהמ"ש קבע את ההלכה כי מיתה משמעותה מיתה של גזע המוח. קרי, מועד הפטירה יהיה על פי חוות דעת הרופאים הקובע את רגע המיתה של גזע המוח- ההלכה כיום!

סוגיית כשרות ירושה של עוברים – ס' 3 לחוק הירושה – כשרות לרשת בני אדם

אם אני יודע בברור כי הילד יצא לעולם בלידה מוקדמת (על פי חוות דעת) אין הוא נחשב ליורש.

אולם,  ילד שנולד תוך 300 יום גרידא  יש לי חזקה כי יצירתו הייתה לפני מות המוריש ונטל ההוכחה הוא עליו – החוק לא מאפשר להוכיח כי מי שנולד מעל 300 יום הוא חלק מהיורשים.

אולם, עולה השאלה מה קורה עם תרומת זרע?  או עוברים מוקפאים וכיו"ב?  הרי תרומת זרע ניתן לקחת עם מותו של אדם. על פני הדברים כל עוד הם לא עומדים במבחן 300 הימים אין הם נחשבים ליורשים.

ע"פ ס' 107(ב) לחוק הירושה לא מחלקים את הירושה כאשר יש ספק אם הולך להיוולד למוריש ילד עד 300 יום.

האם ראוי בעקבות ההתפתחויות הרפואיות, באמצעותם ניתן להוליד ילדים ע"י אמצעים מלכותיים לתקן את החוק לאלו שנולדו לאחר 300 שיום?. ואם כן כיצד המחוק פתר זאת?.

על מנת לענות על שאלה זו עלינו לבחון למה המחוקק לא מתיר להוריש את העיזבון לאלו שנולדו לאחר 300 ימים.

קיימת מדיניות שנועדה למנוע את "שלטון היד המתה". החברה היא זו שהעניקה את ההכרה בירושה והיא זו שמאפשרת לכל אדם להוריש את נכסיו למי שהוא רוצה ע"י כתיבת צוואה או ע"י ירושה על פי דין בה אנו משערים כי כוונתו היתה להוריש את נכסיו לילדיו ואשתו. ההכרה בירושה נובעת מכמה סיבות:ראשית, אנו מכבדים רצונן זה להוריש נכסים מתוך כבודו של האדם הקיים גם לאחר פטירתו. שנית, זהו תמריץ לאדם להמשיך לפעול גם לאחר שפרש. אולם, לא נוכל להרשות כי האדם ישלוט בנכסיו בלי סוף ולכן אנו אומרים כי צוואתו/ירושתו קיימת לדור אחד, שהרי הנכסים צריכים להיכנס למשחק הכלכלי של החברה.

מכאן, שהפריה של תרומת זרע מאדם שמת יכולה להיות שנים לאחר מותו במקרה כזה אין וודאות כלפי הירושה שלו ולפיכך אנו לא מקבלים את היותו של ולד מהפריה כחלק מהירושה של המוריש.

יתכן כי הינו צריכים להגביל גם מקרים כאלו בזמן.

כל הנאמר הוא זולת חריגים המעוגנים בסע' 42 לחוק הירושה.  נמחיש זאת בדוג' –

מקרה 1 – אדם נפטר והוא הוריש את נכסיו לילדיו ע"י צוואה בה כתב כי הבן ירש 50 אחוז והוסיף וקבע כי במועד מסויים או לאחר פטירת הבן הוא יעביר את הירושה לנכד מסוים ורק לו.

אומר מחוקק כי באותו הזמן הבן יכול לעשות בנכסים מה שהוא רוצה אולם במותו, אותם הנכסים  בין אם נשתנו או נגמרו הם  יוכלו יועברו לנכד הספציפי. אותו הנכד כאמור הוא נכד הנמצא בחיים

בצורה זו הנכסים עוברים ליורש לאחר 300 יום.

מקרה 2 – אדם נפטר ובצוואתו מוריש את נכסיו לבנו הרווק וקובע ס' כי לאחר מות הבן נכסיו יועברו לנכדו אף שאינו בחיים. ס' 3 לחוק הירושה קובע כי לא ניתן לעשות זאת אולם לפי ס' 42 קובע כי ניתן להוריש אפילו אם היורש השני לא נמצא בחיים.

מקרה 3 – אדם מעוניין להוריש את נכסיו לניניו שאינם בין החיים עדיין. החוק קובע כי מעל דור אחד לא ניתן להוריש.

תאגידים – ס' 4 לחוק הירושה מדבר על כשרות לרשת תאגידים.

פס"ד אינזל– מר אינזל מת והוא בעל כסף רב. ומנוסח צוואתו קמה התביעה – עו"ד התביעה טען כי יש לפסול את הצוואה בטענה כי אינזל הוריש את הצוואה מדור לדור ואילו על פי החוק  מי שיכול לרשת הוא מי שהיה בחיים ודור ראשון בלבד. כמו כן הוא טען כי הדבר נוגד את תקנת הציבור כדי ש"היד המתה" לא תשלוט ואילו כאן הוא שולט ילד אחר ילד בכל אותם השנים. ביהמ"ש אמר כי יש כאן טעות אחת והיא כי הוא לא מוריש לילדים אלא לקרן- לתאגיד . על פי החוק בהקמת הקרן האדם יכול לקבוע לאילו מטרות ישמשו הכספים,כיצד ינוהלו וכ"ו. על כן אומר ביהמ"ש כי הצוואה כשרה מכיוון שהירושה עברה לקרן ומטרתה להעביר כסף לכל יוצאי חלציו.

ואף החוק מאפשר הקמת קרן כשנה מיום מותו של אדם, אם נמצא כי לא קיימת קרן תחת השם המצוין בצוואה.

תאגיד אינו מוריש אבל תאגיד יכול לרשת בעוד האדם יכול להוריש ולרשת.

יישום הרציונאל העומד בבסיס חוקי הירושה – חופש הבחירה של המוריש

1. ס' 28 (א) לחוק הירושה -לא ניתן להשאיר ירושה האומרת אני משאיר את החלוקה לידי משהו אחר.

2. ס' 28(ב)  לחוק הירושה נותן מימד לאחריות האישית. – לא ניתן להתנות את חלוקת הצוואה

3. ס' 27 לחוק הירושה – קובע היבטים משלימים לפיהם:

ס' 27 (א) – המחוקק אומר כי האדם יכול לצוות כל מה שהוא רוצה ואין הוא כבול לשום התחייבות שהיא.

ס' 27 (ב) –  אין אפשרות לכפות אדם לעשות צוואה או לשנות אותה.

יש שיטות משפט הטוענות כי  היכולת של המצווה לחזור בו מן הצוואה איננה צודקת.  משום שאם אדם בחיים עושה הסכם ומתחייב לתת רכוש לאדם מסוים- הוא לא יכול לחזור בו אז מדוע להתיר זאת בצוואה? המשפט הישראלי בעל שיטה ברורה לפיה אדם יכול לעשות בצוואה מה שהוא רוצה.

הסכמים בדבר ירושה  –

ס' 8 לחוק הירושה נמצא בפרק הראשון לחוק הנקרא "ההוראות הכלליות" ולכן הס' חל הן על צוואות והן על ירושה על פי דין.

ס' 8 (א) – לפיו, יש לפנינו 3 אפשרויות להסכם בדבר הירושה: א. המוריש ב. היורשים בינם לבין עצמם עושים הסכמים ג. היא כי המוריש או היורשים עושים הסכמים אחרים הנוגעים ליחסים של הירושה.

הפסיקה פרשה את הס' הזה בפס"ד יקוטיאל- כי מדובר על הסכם ולכן קיים עיקרון חופש חוזים. ולכן כל הוראה הקיימת בחוק לגבי חופש החוזים יש לפרשה באופן במצומצם מפאת קידוש חופש החוזים.

הסכמים לעניין הרכוש יהיו תקפים אך הסכמים הקובעים מי יהיה היורש/זהות היורש יהיו, על פי חוק הירושה, בטלים. שהרי,  החוק קובע כי היורשים יכולים להיות היורשים על פי דין או על פי צוואה בלבד .

כלומר, הפסיקה צמצמה את ס' 8 כי היא לא מוכנה לצמצם את הזכות של האדם לבצע הסכמים.

מכאן שההבדל בין צוואה לבין הסכם הוא כי צואה לא מחייבת עד הרגע האחרון כי ניתן לשנותה בעוד שהסכם הוא מחייב ולא ניתן לחזור ממנו.

ס' 8 (ב)– בא למנוע פרצות בכל נושא זה בעניין של מתנה ואוסר על התנית מתנה בלאחר מיתה.

עניין זה תסכל את עורכי הדין ולכן הם ניסו להתחכם ויצרו טריק על מנת להגבר על החוק:  האב היה נותן לילדיו את הנכס ע"פ הסכם  כאשר בו נאמר כי האב ייהנה כל ימי חייו של האב מפירותיו של אותו הנכס ואין הילדים יכולים למכור את הנכס. כאשר במציאות הנכס רשום בטאבו על הילדים.

ניסיונות התחמקות מאיסור להתחייבות למתנה נידונה במקרים הבאים:

פס"ד פילובסקי– אמא שרצתה להבטיח זכויות בנכס מתוך חשש לעיקול מעסק קורס- הילדים קנו דירה בכסף של האם וכתבו הסכם כי האם תחיה בדירה ורק היא תוכל למכור את הדירה. ביהמ"ש  אמר כי בעצם היה פה הוא מתנה לאחר מיתה מכיוון שהילדים לא קיבלו שום דבר בחיים. אומנם, הדירה נרשמה על שם הילדים אך הבעלות על פי פרשנות נשארה בידי האישה .

פס"ד כספרי–  עובדות דומות זולת הבדל בזכות למכירת הדירה שהותנתה בצורך בטיפול/אשפוז האב.  ביהמ"ש אומר כי העובדה כי הוא לא יכול למכור את הנכס בעצם מעידה על כך כי הנכס שייך לילדים בחייו של האב.

שתי הערות:

1. ניתן להתגבר על ס' 8 אם עושים הסכם נכון קרי אנו משאירים זכויות לילידים והן לאב.

2. יש לזכור כי פס"ד כספרי הוא פסק דין של מחוזי ולא תקדים.

 ס ' 147 דין תשלומים על פי ביטוח

ס' 147 לחוק הירושה – הס' מכוון לפנסיה, חוזה ביטוח (ביטוח חיים בד"כ) וקופות גמל. נכסים אלו לפיו אינם חלק מן העיזבון – המוטב מקבל כספים אלו ללא היקש לצו הירושה. אנו מגדירים נכסים אלו כ"מלבר עיזבון". זהו ביטוי שטבע פרופ' טדסקי שמשמעותו נכסים מחוץ לעיזבון.

המכנה המשותף של כל אלו הוא כי הם מתקבלים לאחר מותו של אדם. 

ביטוח חיים: ישנם שני סוגים של ביטוח חיים:

1. ריסק/סיכון – ביטוח חיים שיש בו מוטב ובמות המבוטח הכסף הולך למוטב.

2. מעורב – יש בו חלק של מרכיב חיסכון וחלק שני של ריסק. החיסכון לאו דווקא יגיע במות האדם אלא הוא יכול להשתלם גם במועד מסויים שנקבע. אם כן החלק של החיסכון לא חייב להתקבל במותו של אדם.

פנסיה :

תשלום קצוב המשולם כל חודש. אולם הוא יכול להיות גם סכום מהוון קרי סכום כולל המשולם מראש ולכן גם צורה זו אינה משולמת עקב מותו של אדם.

קופת גמל:

כסף המשולם כל שנה בשנה כאשר לאחר 15 שנה מינימום ניתן לקבלו, ובמותו של אדם הוא הולך למוטבים.

ישנן 4 משמעויות עיקריות למשפט "אינם בכלל העיזבון זולת אם הותנה שהם מגיעים לעיזבון":

משמעות 1: זכות למוטבים בלבד ולא ליתר בעלי הזכות בעיזבון – הסכומים הללו לא מתחלקים ליתר היורשים וליתר הזכאים לעיזבון –  הכספים משולמים ישירות למוטבים.

משמעות 2 : העברה ישירה ללא הכרעות ערכאות שיפוטיות (ללא צו ירושה או צו קיום צוואה)

משמעות 3: הכספים הללו לא משמשים סילוק חובות של העיזבון ואף אם לעיזבון אין מספיק כספים לפרוע את החובות.

משמעות 4: הכספים הללו לא משמשים לתשלום מזונות העיזבון (ס' 156 לחוק הירושה)

לסיכום,  אנו רואים כי יש כאן תשלומים  שקיבלו עדיפות ע"י המחוקק .מדובר בדרך תשלום העוקפת את חוק הירושה והתשלום העיזבון.

בפס"ד בכר שלום  – אמר ביהמ"ש העליון כי כל דבר מהמצוינים בס' 147  למרות שחלקו הקטן או הגדול משולם לא רק עקב מותו של אדם אזי כאשר יש לשלם אותו עקב מותו של אדם מכניסים אותם כחלק מהתשלומים של ס' 147 שאינם נכללים בעיזבון.

הרשימה בס' 174 לחוק הירושה הינה רשימה פתוחה היות וצוין כי מדובר גם בתשלומים "ע"פ עילה דומה".

נשאלת השאלה, למה המחוקק רצה לתת לכספים אלו מעמד מיוחד כך שהם לא כלולים בירושה?

כיום – יתכן והמחוקק נותן לכספים אלו מעמד מיוחד תוך כדי מוטיבציה לגרום לאנשים לחסוך.כלומר, עידוד חיסכון. כמו כן, המחוקק יודע כי ברוב המקרים סכומים אלו הולכים לבני המשפחה ולכן הוא מעוניין לעזור לבני משפחה ומעביר להם אותם ללא ניכוי מס.

שיקול עתידי – קיימים מקומות בהם מוטל מס עיזבון-ניכוי מס מנכסי העיזבון. בארץ לא קיים ס עיזבון אולם נשמעים קולות להטילו כך שבמידה ויהיה מס עיזבון בארץ אזי על הכספים הללו (שבס' 147) לא יוטל מס כלל וזה יהיה תמריץ נוסף לחסוך כספים אלו.

הבעיה העיקרית הנובעת מס' זה היא כי  המחוקק נותן לנו כאן ביטוי שאנו לא יודעים מהן השלכותיו (התנית המוריש).

אפשר לראות שני תפיסות/גישות העומדות ביסודו של ס' 147:

1. התפיסה החוזית 

2. התפיסה  הירושתית

התפיסה הירושתית – סכומים אל הם כספים שאדם הפקיד באופן קבוע לגוף אשר התחייב לתת את הסכומים המצטברים במועד מסוים.  ניתן לראות בכך כספים שנחסכו והתכוונתי כי הם יהיו חלק מירושתי.

התפיסה החוזית – הכספים הם ע"פ חוזה שנערך כאשר הכספים מתקבלים על פי מה שנקבע בחוזה .

נשאלת השאלה האם עצם היותו של הוראת ס' 147 בחוק הירושה מורה כי מדובר בתפיסה הירושתית ולא החוזית?

מבחינת חוק החוזים מדובר בחוזה לטובת צד שלישי. קרי, אדם יכול לעשות חוזה  עם ב' לטובת צד  ג' שאינו צד לחוזה. אותו צד ג' יכול לדרוש את קיום החיוב אם נודע לו על ההסכם לטובתו. אולם, אם הצדדים לחוזה לא יידעו את  ג' על זכותו מכוח החוזה לטובתו הם יכולים לחזור בהם/לבטל את הזכות שהקנו לו. עם זאת יש לציין כי הידיעה של ג' חייבת להיות  מאחד הצדדים לחוזה ולא ממשהו מקרי.

ס' 36 (א) לחוק החוזים –  ברגע שניתנה הודעה לצד' ג' לא ניתן לחזור מן החיוב.

ס' 36 (ב) לחוק החוזים – לכאורה, מדובר באותם סכומים אשר מצויים בס' 147 לחוק הירושה. אם כן, יש לנו שני סעיפים ששניהם מתייחסים לאותו הנושא – חיוב שיש לשלם עקב מותו של אדם.

כאמור שני ההוראות מדברים על אותם הסכומים. ההבחנה בניהם היא כי ס' 36 (א) לחוק החוזים מדובר על חיוב חוזי בעוד שס' 147 לחוק הירושה מדבר על סכומים. 

אולם על פני הדברים מדובר על שני דברים דומים כך אומר שמגר בשני פסק הדין הבאים:

פס"ד פישר ופס"ד אקווה למרות שמדובר בחוק החוזים ובחוק הירושה מדובר כאן באותם הכספים ממש.  יש לפרש את שני ההוראות בצורה דומה כך שההתניה שהכספים יגיעו לעיזבון והחיוב יגיע למוטב אחר.

בפס"ד מילשטיין – העניין נסב על שתי שאלות:

א. האם הצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב צריכה להיות לפני הפטירה או לאחר הפטירה?

ב. האם כאשר אדם מציין מוטב בצוואה אזי כל הסכומים הם חלק מהעיזבון?

הגישה הירושתית –  הרעיון הבסיסי של הירושה הוא לקיים את דברי המוריש כך שבמידה ולא השאיר צוואה יש צוואה על פי דין . חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מתייחס גם לרצונו של אדם שנפטר.  אם כן הדבר שצריך להנחות אותנו הוא מה אותו אדם רצה ולא  איזה חיוב נעשה אחרון.

הגישה החוזית – אבן היסוד בגישה זו הוא כי יש לראות את שני הצדדים ולפעול תוך כדי התחשבות בשניהם ובתום לב. שני הצדדים הם המוריש והגוף האחראי לכספים. אותו גוף מאפשר את שינוי זהותו של המוטב אך זאת תוך כדי הודעה לאותו גוף. בצורה זו יש הגינות של שני הצדדים.

יש חשיבות לאותו הגוף לדעת מיהו המוטב שהרי יתכנו מקרים רבים בהם אותו הגוף נתנה במות האדם את הכספים למוטב ולאחר מספר שנים התגלתה צוואה. בצורה זו אותו גוף האחראי על הכספים יכול להגיע להפסדים שהרי יש לו אחריות. לכן המסקנה היא כי ההודעה על הצוואה צריכה להינתן לפני מותו של המצווה.

שמגר אומר בפסקי הדין כי מדובר בעניין חוזי ולא ירושתי!

על כן, נפנה לעקרונות שלדיני החוזים הגינות תום לב וכו' – לפיהם המסקנה היא  כי יש להודיע לקופה/הגוף האחראי על הכספים עוד לפני הפטירה. בצורה זו תיווצר הרמוניה בין שני הוראות החוקים הללו.

ההודעה לקופה צריכה להיות ברורה. ישנם שני אפשרויות להודיע לקופה:

1. לציין כי המוטב הוא העיזבון, כך שהעיזבון יקבל את הכספים כמוטב.

2. לשלוח מכתב  המודיע לאותו הגוף  כי הכספים מגיעים לעיזבון.

פס"ד מילשטיין – נקבע כי השינוי בצוואה איננה משנה את המוטב. ראשית ההודעה לא  ניתנה בחיים כפי  ששמגר קבע. שנית, שינוי המוטב בצוואה לא יכול היעשות באמירה ככלית אלא יש לעשות את ההודעה בברורה חד משמעית.

בפס"ד פישר –המסקנה הייתה כי המצווה לא רצה לשנות את המוטב אלא רק להודיע ליורשים כי יש כספים נוספים.

השופט גולדברג, שהיה בדעת מיעוט בשני פסקי דין אלו, מנסה להחדיר את גישת ארה"ב שהיא – צוואת האדם העני/תחליף צוואה –כי צוואה שבה שינו את המוטב משנה אותו אפילו אם לא הודיעו בעוד המוריש בחיים.

פס"ד שושנה כץ– באותו המקרה היה מדובר באדם בשם יוסף כץ הנשוי לאישה. השנים הגיעו למשבר אך לא התגרשו אך הגבר התחתן עם אישה אחרת. בקופת הפנסיה נכתב כי המוטבים הם השיירים. כאשר בתקנון קופת הפנסיה נאמר כי במקרה של שתי אלמנות מחלקים את הכספים לשני האלמנות. כץ הודיע לקופה כי הוא מעוניין שהכספים יגיעו רק לחדשה.   הדיון נסוב  על שני השאלות הבאות 

א. האם ניתן לשנות מבחינת תקנון הקופה רק לאלמנה אחת .

ב. מתי נתנה ההודעה?

הש' אנגלרד, השיב לשאלה הראשונה בחיוב. ולגבי השנייה השיב שהודעה שניתנה לאחר פטירה יכולה לשנות את המוטב. 

העובדה כי כתבתי בצוואה את שם המוטב איינה אומרת כי התכוונתי כי הוא חלק מן העיזבון. הצוואה מודיעה  על מוטב ובשביל שהוא יהיה חלק מן העיזבון יש להתנות זאת במפורש.

מכאן עולות שתי שאלות:

א. האם  ניתן לשנות שם מוטב בצוואה מבלי שאני הודעתי בחיים או שאני חייב להודיע בחיים

ב. מתי ואיך יש לבצע את ההתנאה כדי שהכספים יהיו חלק מן העיזבון

פיתרון השאלות תלוי אחת בשנייה.

שאלה נוספת היא לאיזה ביהמ"ש יש להביא את העניין לדיון ?נלמד בפסיקה כי העניין צריך להיות מובא לביהמ"ש לענייני משפחה מפאת התבונות לגבי ירושה ועל אף התכונות החוזיות.

פס"ד שטובה –. לאחר מות המוטב מת גם המפקיד.הדיון נסב על השאלה לאן הכסף הולך ליורשיו של המפקיד או ליורשיו של המוטב?

הכלל הוא כי כאשר אנו לא יודעים כיצד לפעול ולמי להעביר את הכספים יש לפנות לתקנון קופת הגמל. זהו תקנון יסוד המורה מה לעשות בכל מקרה ומקרה. ברוב קופות הגמל קיים תקנון המתייחס גם למקרה כזה בו מוטב מת. אולם, בפס"ד שטובה לאחר שבחנו את התקנון נמצאה כי אין כל הוראה למקרה שכזה.

פס"ד שטובה קובע את השלבים לפתרון:

1. יש לבחון את תקנון קופת הגמל

2. לאחר שבחנו את התקנון יש להסתכל בהוראות אותם השאיר המפקיד. אם הוא לא כתב פונים שנית לתקנון שם נחפש הוראה הקובעת מה עושים במקרה שלא נקבע מוטב. אם אין מוטב נותנים זאת ליורשים ע"פ צוואה ע"פ דין או ע"פ ירושה. יוצא אם כן שאם המוטב נפטר אזי כאילו אין מוטב ואז ע"פ התקנון יורשי המפקיד יקבלו זאת לא כיורשים אלא כמוטבים.  – בשונה מסע' 49 לחוק הירושה שקובע כי יורשי הזוכה בצוואה (לא מוטב) הם אלה שקבלו את זכותו בצוואה.

המעניין הוא כי בפס"ד שטרובה שמגר מתעלם מדבר חשוב שלכאורה לא ניתן להבין כיצד הוא מעלם ממנו.

חוק חוזי הביטוח התשמ"א 1991  – נותן הוראות הן לביטוחים כללים והן לביטוחים מיוחדים.

ס' 1 לחוק הביטוח קובע כי "מקרה ביטוח" – הוא האירוע שבגנו ניתנים כספי הביטוח לזכאי.  כאשר

מדובר בביטוח חיים מקרה הביטוח הינו מות המפקיד.

ס' 44 (ג) לחוק  חוזי ביטוח קובע כי כאשר המוטב מת לפני המבוטח יורשי המוטב (בן זוגו או צאצאיו)הם שיקבלו את כספי הביטוח על פי כללי החלוקה של ירושה ע"פ דין.

זאת כאמור בניגוד לפס"ד שטובה. ובניגוד לדעתו של שמגר ומכאן שהתוצאה אם כן היא :

אם מדובר בקופת גמל –  אזי לפי פס"ד שטובה יורשי המפקיד הם מקבלים את הכספים.

אם מדובר בחוזה ביטוח –  יורשי המוטב מקבלים את כספי הביטוח (במידה והמוטב מת לפי ס' 44 לחוק הביטוח).

כאשר לגבי קופת פנסיה וכדומה אין לנו תשובה ברורה.

אם כן, אנו מגיעים למצב אבסורדי בו יש חלוקה בין קופת גמל וביטוח חיים ולגבי קצבת פנסיה אין לנו תשובה ברורה כאשר בחוק הירושה כל הכספים ההלו מסווגים כאחד.

מקריאת סע' 11 לחוק חוזי ביטוח, יוצא אם כן שבחוזה ביטוח ישנם שני דברים:

1. יורשי המבוטח מקבלים את הסכומים

2. בחוזה ביטוח לא צריכה להיות מחלוקת לגבי ההודעה – ההודעה צריכה להיות לפני מות המבוטח.

לסיכום, יש להבדיל בין קופות גמל לבן חוזה ביטוח , ההבדל בא לידי ביטוי בשניים:

1. מות המוטב

2. במקרה של שינוי המוטב – השינוי צריך להיות לפני קרות מקרה הביטוח

ירושה ע"פ דין – ירושה שלא נקבעו לגביה הוראות בצוואה.

ס' 66 לחוק הירושה קובע כי כאשר יש צוואה לא לגבי כל הנכסים יש לתת צו ירושה ע"פ הצוואה וצו ירושה ע"פ דין.

אנו רואים כי המחוקק בדרך זו ניסה להתחקות אחר כוונת האדם בחלוקת הירושה.

הירושה על פי דין נועדה לעשות סדר באותם מקרים בהם יש כמה וכמה יורשים.

על מנת לחלק את הירושה ע"פ דין יש להיעזר בפסיקה אשר פרשה את העקרונות הקיימים בהוראות החוק.

עקרון 1 – עקרון הפרנטלות המוגבלות (ס' 10 לחוק הירושה)

במשפט העברי לא קיים אדם שאין לו יורש (גם אם מדובר ביורש רחוק מאוד). לעומת זאת, במשפט הישראלי אין מאגר בלתי מוגבל של אנשים הרשאים לרשת. ברגע שחרגנו ממעגל היורשים, הירושה הולכת למדינה.

ס' 10 לחוק – מאבחנת בין שני סוגי יורשים: מגדיר מי יכולים להיות יורשים ע"פ החוק הישראלי

א. יורשים של קרבת דם: מכונים "קורבי המוריש" :  מעגל ראשון  – ילדי המוריש וצאצאיהם (ילדים נכדים וכיו"ב)

מעגל שני – הוריו וצאצאיהם (הורים ואחים)

מעגל שלישי – הורי הוריו וצאצאיהם (סבא וסבתא וצאצאיהם כגון דוד, בן דוד וכיו"ב)

ב. יורשים ע"פ קרבת נישואין – בן זוג . הכלל הוא כי אין קרוב של בן זוג במעגל היורשים מלבד בן הזוג עצמו.

מעבר לשלושת המעגלים הללו יחול ס' 17 לחוק הירושה הקובע כי במקרה שאין יורשים המדינה היא היורשת.

עיקרון 2 – עקרון החסימה/עיקרון הקדימות (ס' 12 לחוק הירושה)

ס' 12 לחוק הירושה – קובע את סדר העדיפות בין קרובי המוריש: ע"פ סדר כרונולוגי ביולוגי .

כלומר, במידה ויש קרוב מהפרנטלה הראשונה הוא יקבל הכול ולא יעביר לפרנטלות האחרות כלל. לכן אנו קוראים לעיקרון זה עיקרון החסימה או הקדימות

העיקרון השלישי – עיקרון השוויון (ס' 13 לחוק הירושה)

נוקט שיטה לפיו כל היורשים באותה הדרגה יורשים באופן שווה (במשפט העברי אין שוויון מוחלט ואילו באזרחי כן)

העיקרון הרביעי – עיקרון הייצוג/החליפות (ס' 14 לחוק הירושה)

ס'  14 לחוק הירושה קובע כי אם אדם נפטר ויש לו בן אשר נפטר ולבן יש ילד אזי ילד זה יבוא במקום הבן.  אין הכוונה כי הילד יהיה היורש אלא  הוא יורש כמי בא במקומו – כנציגו של ההורה. העק' לא חל על בני-זוג-אינם יכולים לשמש חליפים

יש הבדל ניכר כאשר מדובר בירושה ע"פ דין כאשר יש בן זוג לבין ירושה על פי דין כאשר אין בן זוג.

כאשר יש בן זוג  – ס' 11 חוק הירושה קובע את זכות הירושה של בן זוג. 

כאשר אין בן זוג –  נמחיש את החלוקה על פי הדוגמא הבאה:

אדם שנפטר ולו שני ילדים – כל ילד יקבל 50% מהנכסים על פי עיקרון השוויון.

כעת, נניח שילד אחד נפטר אזי על פי עיקרון החליפות המתקיים רק ביורשים על פי קרבת דם ילדי הבן יבואו במקומו ויקבלו את 50 האחוז של אביהם. גם כאן בהנחה כי יש שני נכדים אז כל אחד מהם יקבל 25% מהרכוש.

כעת בהנחה כי הנכדים נפטרו ונשארו 3 נינים אזי הם יבואו במקום אביהם (הנכד) ויחלקו את ה- 25 לשלושתם באופן שווה כך שכל אחד יקבל 8.33 אחוז.

ישנם שיטות ירושה שונות בעולם למשל, "השיטה הגרדואלית":

בודקים כל יורש כמה הוא רחוק מהמוריש למשל אב ובן נחשבים למי שרחוקים מרחק שווה ולכן ירשו באופן שווה. אולם, במדינת ישראל נוהגת שיטת הפרנטלות – המדרג הביולוגי שהוזכר לעיל' .

ס' 6 לחוק הירושה קובע כי אם קורה מצב בו יורש מן הפרנטלה הראשונה הסתלק מן הירושה אזי הוא נתפס כמי שמעולם לא היה יורש. לכן, אם הוא היחיד שהיה מהפרנטלה הראשונה יש לעבור לפרנטלה השנייה.

פס"ד גוברן – אישה שנפטרה והשאירה אחריה אב ואחות . האחות מבקשת לבוא במקום הסב והסבתא שנפטרו. ביהמ"ש אומר כי האב מקבל את כל הירושה  מפאת עקרון החסימות/ הקדימה

פס"ד סינדובסקה – אם שנפטרה והשאירה אחריה 3 ילדים.  האחד הוא מנישואים קודמים והשנים אחרים הם ילדים משותפים מהנישואים השניים.

לכן, ב- 50 אחוז של האם יתחלקו 3 הילדים ואילו ב- 50 אחוז של האב יתחלקו 2 הילדים שלו.

חלוקת הירושה לבן הזוג:

הבעיה העיקרית היא בס' 11 לחוק הירושה הקובע את זכות הירושה של בן הזוג. (סע' 55 דן בידועים בציבור-דין דומה)

העיקרון הראשון אותו יש לזכור הוא כי ס' 11 לחוק קובע כמה יקבל בן הזוג, אך אין הוא קובע זאת כלפי היורשים האחרים ולכן לגביהם יש ללכת ע"פ עקרונות אחרים.

בחלוקת ירושה לבן הזוג יש 2 פרמטרים עיקריים שאיזון ושילוב של שניהם יביאו לחלוקה נכונה:

1. כנגד מי מתמודד בן הזוג –  מול ילדים, הורים, סבים, צאצאי הורים וכדומה- החוק יוצא מהפרנטלות.

2.  סוג הנכס – ע"פ סע' זה ישנם 3 סוגי נכסים :

א.      מיטלטלין, לפי המקובל ולפי הנסיבות למשק בית משותף

ב.       דירת מגורים

ג.        יתר הרכוש

בן הזוג יכול לקבל: אופן החלוקה:

א.      בן הזוג יורש את כל הנכסים השייכים לסוג הראשון, אין הוא מתחלק בהם בשום סיטואציה.

ב.       לאחר מכן אם הוא מתמודד עם ילדים או הורים הוא מקבל חצי.

ג.        אם הוא מתמודד עם אחים או צאצאיהם או הורי הורים הוא יקבל 2/3 כאשר הוא יכול לקבל בסיטואציה זו את הדירה כולה ( כלומר ביתר הרכוש הוא יתחלק 2/3 עם השאר)

ד.       אם בן הזוג מתמודד כנגד דוד, מכיון שהדוד הוא בא במקום הורי הורים – בן הזוג יקבל הכל.

ס' 11(ג) קובע כי לבן הזוג מגיעות זכויות נוספות מכוח "חזקת השיתוף" או "איזון משאבים".

לכן, כאשר באים לחלק לבן הזוג את חלקו יש לבדוק את הזכויות גם מכוח הסדרים אלו ורק אז לחלק את העיזבון.

הגדרת בן זוג:

הגדרת בן זוג מעוררת בעיות רבות משום שאין ספק כי הגדרת "בן זוג" איננה כוללת ידועים בציבור מחמת סע' 55 המתייחס לידועים בציבור בנפרד.

אך בפס"ד לינדורן : השופט ברק אומר כי בוחנים את הביטוי "בן זוג" על פי תכלית החוק. 

מכאן נשאלת השאלה האם כל סעיף המכיל בוראה כלפי "בני זוג" נראה אותו כלא חל על ידועי בציבור? אנו מוצאים שאין כל היגיון בסעיפים האחרים בהם מופיע הביטוי "בן זוג" לא יחול גם על ידועים בציבור.

כאמור לשם קבלת מיטלטלין יש על בן/ת הזוג לעמוד ב2 תנאים:

נתחיל בתנאי השני "למשק הבית המשותף" – ניתן לפרש זאת למיטלטלין הנמצאים בביתם שלהם. המשמעות היא שאם בני הזוג חיים בפירוד אזי אין משק בית משותף ובן הזוג לא מקבל מיטלטלין אלו. המיטלטלין הללו יתחלקו לפי החלוקה של הנכסים האחרים דהינו בן הזוג יקבל 1/2 או 2/3 בהתאם לסיטואציה. בעוד אם הם היו חיים בפירוד ועדיין מנהלים משק בית משותף אזי בן הזוג כן היה מקבל הכל.

התנאי הראשון "לפי המקובל ולפי הנסיבות"  – מדובר על שני מבחנים:

א. לפי המקובל  – מבחן אובייקטיבי למשל מקרר, מכונת כביסה וכדומה.

ב. לפי הנסיבות – מבחן סובייקטיביים כלומר, שבני הזוג אכן השתמשו באתם מיטלטלין לצורך משק הבית שלהם.

מה עומד ביסוד כוונתו של המחוקק לתת את המיטלטלין לבין הזוג? – המחוקק מעוניין לתת לה לאחר מות בעלה את  מרחב המחיה שהיה לה לפני כן.  כמו כן, המחוקק גם תופס את הבעל כמי שהיה רוצה כי האישה תמשיך לגור בביתם, ליהנות מהמיטלטלין ולהמשיך את שגרת חייה.

*המחוקק כאמור לא נותן זאת לכל בן זוג אלא רק לזוג שחיו יחד שלוש שנים לפני מות המוריש.

לא תמיד אנו יכולים לתת הגדרה מדויקת האם מיטלטלין שייך למשק הבית או לא?

לדוגמא,  בבית יש תמונות/בולים -במקרה ונראה זאת כאוסף אז מדובר בנכס ויש לחלקו בין כל היורשים. לעניין זה היה פס"ד שראה באותו המקרה את התמונות כאוסף ולכן היווה נכס ולא כרכוש של משק הבית .

מכונית נוסעים – הוסיפו בתיקון החוק כי מכונית הנוסעים היא חלק ממשק הבית המשותף. תיקון זה הוסף בעקבות מלחמת יום הכיפורים שהרבה אלמנות צעירות איבדו את בעליהן והיה צורך להכריע בנושא.

מה לגבי מכונית מסחרית – יוכרע המקרה על פי המידה אליה שימש הרכב יותר עסק / שימוש למשק הבית.

דירת מגורים  – דירת המגורים מתחלקת בין בן הזוג לבין שאר היורשים. בן הזוג יקבל את כל הדירה רק כאשר התמלאו כל התנאים הרלוונטיים: א.הזוג התגורר בה ערב מות המוריש ב. הזוג נמצא יחד 3 שנים. 

יש לציין כי ראשית בן הזוג מקבל חצי בשל חזקת שיתוף בנכסים או בשל הסדר איזון משאבים או בגין היותו רשום כבעלים בחצי השני, כך שבסך הכול הוא מקבל 3/4 – ה1/4 הוא מה1/2 1/2 עם שאר היורשים.

האם לא היה ראוי כי ניתן לבן הזוג להמשיך להתגורר בדירה?

מצד אחד בד"כ כאשר יש ילדים קטנים ראוי כי ימשיכו אם אימם לגור בדירה מצד שני אם הם גדולים ראוי כי כל אחד יקבל את חלקו מן הירושה.

ס' 115 לחוק הירושה העלה תהיות בשיח המשפטי- הוא קובע כי דירת מגורים שהיו גרים שם בני זוג, רשאי בן הזוג להמשיך ולגור בדירה. אז עלה מקרה בו בני זוג רכשו דירה, ריהטו אותה (כל הסידורים לדירה עשו יחד) אולם טרם נכנסו לדירה נהרג הבעל – האם ניתן לראות דירה זו כדירת מגורים שערב מות המוריש גרו בה? ביהמ"ש אמר שלא!

השאלות בעניין זה הן רבות ומגוונות ואת הפיתרון נותנים ע"פ תכלית החוק והפסיקה.

ס' 14 (א) קובע את החליפות והייצוג – אם יש בן זוג ונשארים אם ואח אין עקרון הייצוג!. אם אין עקרון ייצוג אז בן הזוג מתמודד עם האם.  כלומר, בן הזוג יקבל 1/2 והאם תקבל 1/2 . על מנת להתחמק מהבעייתיות שיש בירושה עם בן הזוג  אנו נוטלים מאדם שמגיע לו ירושה כי הוא מייצג, מעדיפים שהוא לא יירש על מנת לגבור על הבעיה. מפתרון זה מרוויחה האם שאין היא צריכה להתחלק עם האח.

שאלה זו הטרידה מאוד את המלומדים ופרופ' רוזן צבי ואשר מעוז יצאו בעקבות תיקון החוק וטענו כי הפתרון אינו צודק ובא רק בכדי למנוע תסבוכת.  המלומדים העלו פתרונות שונים –

פתרון רוזן צבי – האח לא יורש, את חלקו תקבל האם  – משום שזוהי פרשנות החוק.

פרופ' שבה –הוא מציע פתרון מסובך שלפיו גם האח יקבל את חלקו אך מכוח ירושה ע"פ דין ולא מכוח עק' העדיפות. לא קיימת פסיקה כזו של העליון אלא של המחוזי גרידא.

פס"ד בן דרור –מביא את 2 הדעות של המלומדים פרופ' שבה ורוזן צבי. מקבל את דרכו של רוזן בן צבי  – נחלק את העיזבון מחצית לאלמנה ומחצית לאם  והאח לא מקבל דבר .

פס"ד פינקלשטיין – פס"ד חשוב בכל הנוגע לירושה ע"פ דין. בפס"ד זה מוצעת ההצעה הכי טובה: מחלקים  את הירושה לשני שלבים:

א.      חלוקה לשאר היורשים שאינם בני זוג – לכאורה אין בן זוג, חלוקה בין האם והאח

ב. חלוקה לבן הזוג מתוק החלקים שחולקו ליורשים מהשלב הראשון.

כתובה – חוזה שמשמעותו התחייבות חד צדדית של הבעל כלפי האישה ומכיל סכום שינתן לאישה במקרה של גירושין או מיתה.במקור הכתובה נכתבת בארמית.  וחיובו של הבעל בכתובה מעוגן בס' 11 לחוק הירושה וס' 15 לחוק יחסי ממון.

לאיזה סכם מתחייבים? יש מינימום הוא מאתיים כסף צרוף כאשר יש מחלוקת בין הרבנים כמה באמת הוא שווה היום (כאשר על כך בן הזוג מוסיף עוד סכום כסף).

מהי משמעות הכתובה?

ברוב המקרים עושים הסכמי רכוש אשר מכסה את כל ההתחייבויות  כך שלעיתים האישה מקבלת כתובה ולעיתים לא. לכן הרלוונטיות של הכתובה היא יותר כאשר הבעל נפטר.

ס' 104(3)  לחוק הירושה קובע את סדר החלוקה בין חובות העיזבון. לפיו הכתובה היא במעמד גבוה מכל חוב אחר.

גבר יכול לנשל את אשתו מהצוואה אך לא מהכתובה – עובדה זו באה להגן על האישה.

בג"ץ יוסף לוי – בעל ניסה להתחמק מתשלום הכתובה ע"י העברת הדירה ע"ש הוריו. אך הכלל הוא כי קודם כל יש לפרוע את הכתובה. כלומר יש שיעבוד של הכתובה .ולכן ביה"ד הרבני קבע כי הדירה תחזור לאישה.

בבג"ץ  ברק מציין כי לביה"ד הרבני לא הייתה סמכות לדון  בהעברה של הדירה ומוסיף כי לאישה שמורה הזכות לגשת לביהמ"ש ולתבוע את החזר הדירה שלה על פי זכותה  בטענה כי העברת הדירה הייתה שלא בתום לב  ולמראית עין בלבד.

הגדרת בן זוג על פי חוק הירושה :

ס' 11 וס' 10 לחוק הירושה מבטאים את הביטוי "בן זוג" והכוונה היא לנשואים מאחר וסע' 55 מדבר על ידועים בציבור.

כיום אנו יודעים כי יש מקרים שונים של נישואים:

א. "נישואים פרטיים" –   נישואים שאינם בפני רב. ביה"ד יאמר כי מדובר בספק נישואין  ולכן ייתן גט לחומרה.ולצורך חוק הירושה זוג זה ייחשב כנשוי.  

ב. "מחזיר גרושתו"  – זוג שהתגרש ולאחר הגירושין חזרו לגור יחד כי מצאו שעשו טעות . על פי ההלכה מקרה כזה נקרא "מחזיר גרושתו" ומדובר ב"ספק נישואין" קרי, אם אחד מהם ירצה להתחתן שוב עליהם לקבל גט מספק. לעניין הירושה ישנם 2 פס"ד – כשבשניהם אומר ביה"ד על האישה ספק נשואה ולא מותרת להינשא אחר עד לקבלת גט מספק.

פס"ד ביהם – ביהמ"ש אומר כי על פי הדין הדתי  האישה לא יכולה להתחתן לאחר בשל הספק.  אולם הוא קובע כי  מבחינתו בני הזוג נחשבים כנשואים לכל דין ודבר, על כן מעמדם בדיני הירושה יהא כנשואים.

פס"ד רודינצקי – היה מדובר בנישואין פרטיים ולכן ביה"ד קבע ספק נישואין. ביהמ"ש קבע כי יש לראות אותם כנשואים לצורך הרישום במשרד הפנים .

המסקנה, ביהמ"ש הרחיב את הפרשנות למונח "בני זוג" לצרכי ירושה על מנת למקסם את מימוש הירושה.

התעוררה שאלה:מה קורה אם כן כאשר זוג ניגש לתביעת גירושין וביה"ד נתן חיוב לגירושין האם הם עדין נחשבים לנישואים מבחינת החוק האזרחי?  עצם החיוב לגירושין על פי הדין הדתי אינו יוצר את הגירושין עצמם.

ולאור כך פורמאלית הם נחשבים לנשואים ואם בן הזוג מעוניין שבן זוגו לא ירש אותו עליו לכתוב צוואה.

פס"ד סבאג –אדם שבנישואיו השניים פנה לביה"ד לגירשין – הנ"ל קבע גירושין אך בניגוד לרצון האישה ולכן נפסק כי לגבר "היתר נישואין" ועליו היה להפקיד גט וכתובה ביה"ד – למקרה שהאישה (ה2) תרצה ליישם את הגירושים. הבעל אכן נישא בפעם ה3 ולבסוף נפטר בטרם האישה ה2 פנתה לביה"ד. מכאן שלבעל יש שני אלמנות – וע"פ ס' 146 לחוק הירושה קובע כי במות אדם שהשאיר שני אלמנות הירושה תתחלק בין האלמנות שווה בשווה.

האלמנה ה2 כי בעלה המנוח לא היה נשוי פורמאלית לאלמנה ה1. בביהמ"ש לענייני משפחה נקבע כי שני האלמנות יקבלו חצי – חצי שהרי על פי הדין  שני הנשים היו נשואות לו .

בערעור בעליון נאמר כי מבחינה עקרונית חוק הירושה כולל גם נישואים לא פורמאליים אך היה כאן חוסר תום לב של האישה הראשונה  מפאת סירובו להתגרש ולכן לכאורה לא ראוי שתקבל את הירושה.אך לבסוף העליון פסק כי שני האלמנות יקבלו את הירושה באופן שווה מאחר ולאישה ה1 היו הסדרים בלתי פתורים על הבעל.

אנו מוצאים כי בפסק דין זה פריצת דרך כי מחד לכאורה הזוג היה לא נשוי – הותר לבעל להינשא ומאידך הין נשואים לשם חלוקת הירושה.

פס"ד פלוני  (ברק) – הפס"ד חשוב לעניין. מדובר על יהודי שנישא לאישה חולה והביאו לה עוזרת רומניה. בשלב מסוים הגבר התחתן עם העוזרת הרומנייה. קרי היה כאן נישואין תערובת בין יהודי לנוצרייה.

הבעיה היתה כי נישואי תערובת ע"פ הדין הדתי לא נחשבים לנישואים ולכן גם שנישאו בחו"ל לא בטוח כי מדינת ישאל תכיר בהם כנישואים אזרחיים.

שני הערכאות הראשונות טענו כי הנישואין תופסים. 

ביהמ"ש העליון עמד בפני בעיה האם לגרום לפולמוס חברתי ציבורי ע"י קביעת כשרות לנישואים.

ברק הגיע למסקנה כי הוא יכול לקבוע האם הזוג נשוי רק לצרכי חוק הירושה. נמצאו מס' הבחנות חשובות:

 – לנישואין אלו יש משמעות בארצות אחרות – ברומניה, שם נישאו.

– לנישואין אלו יש נפקות כלשהי גם בישראל – הסיכון לעבירת הביגמיה ע"פ הדין הפלילי הרומני.

נקבע כי הזוג יחשב כנשוי.

לסיכום, לצורך חוק הירושה מפרשים את המונח "בני זוג" ע"פ רוח החוק ומקסום הירושה.

ידועים בציבור

סע'  55 לחוק הירושה  מגדיר מהו ידוע בציבור.

הביטוי "בן זוג" יכול להכיל בתוכו גם יציר בניינים:

.1. באופן כללי אדם שקיבל היתר והפקיד גט וכתובה אינם נחשבים כבני זוג לפי ס' 11 לחוק הירושה.

2.  נישואי תערובת. טרם נקבעה פסיקה בנושא. עם זאת המונח בני זוג על פי הש' ברק כולל בתוכו גם את אלו.

ביהמ"ש ראה את נישואי התערובות, על אף שאינם מוכרים, כמעשה טקסי שיש לו השלכות כך שהם כאילו היו נשואים בהתחשב בשני פקטורים :

א. בחו"ל הנישואים מחייבים

ב. לגבי ביגמיה בארץ הטקס נחשב כנישואין ולכן אם הבעל או האישה ינשאו בשנית הם יעברו בארץ על עבירת הביגמיה.

מכאן, אנו מבינים כי המונח "נשוי" כפי שהוא מקיים את תכלית הס' הוא נועד לצורך ירושת בן זוג בס' 11 לחוק הירושה".

ס' 55 לחוק הירושה  – סעיף זה דן בזכות הידועים בציבור לרשת , לכאורה מדובר באי ש ואישה אך ביהמ"ש המחוזי בנצרת קבע לרבות בניזוג חד מיניים- קביעה זו תואמת את הקודיפיקציה

סע'  55 מונה  4 תנאים:

1. חיי משפחה

2. משק בית משותף

3. אינם נשואים זה לזה (כלומר בן הזוג לא יכול לרשת גם לפי ס' 11).

4. ובשעת מות המוריש אף אחד לא היה נשוי לאחר.

ארבעת תנאים אלו מעלים שאלות רבות:

1. בחוק  קיימים שני ביטויים המתייחסים לאדם נשוי:

א.      ס' 11 לחוק – "בן זוג"   –  ביטוי רחב יותר

ב.       ס' 55 לחוק –  "נשוי"

 נשאלת השאלה האם שני ביטויים אלו חופפים? המחוקק לא עשה הבחנה זו סתם.

2. מהם חיי משפחה וחיי בית משותף?

פס"ד נסיס– ביהמ"ש  העליון אומר כי יש כאן שני יסודות:

א. חיי משפחה הם חיי אישות, חיים אינטימיים – מעיד על קשירת הגורל

ב. ניהול משק בית משותף – פועל יוצא של ניהול חיי משפחה

בפס"ד אלון –  אומר הש' שמגר כי הכוונה במשק בית משותף הוא לשיתוף במקום מגורים. כאשר כל אחד מקבל את הדרוש לו ותורם מכספו ובעמלו. מוסיף ביהמ"ש ואומר שמדובר במרכיבים מצטברים המשלימים אחד את השני.

אנו מוצאים כי יש שני גישות לידועים בציבור:

גישה ראשונה – גישה פורמליסטית – ברגע שמצאנו כי יש לפנינו את שני המרכיבים הללו, די בכך כדי לקבוע כי מדובר בידועים בציבור לצורך חוק הירושה. גישה זו מדגישה את סייפת סע' 55.(כאילו המוריש כתב צוואה ולא צוואה ע"פ דין).

יש כאן בעיה עם  יסודות הדין הדתי ולכן המחוקק לא רצה להשוות זאת לזוג נשוי וקרא לכן מעין צוואה .

גישה שנייה – מעבר ל4 התנאים יש להציג הוכחות לכוונתו של המוריש. ביהמ"ש לא קיבל טענה זו , אולם ביהמ"ש אמר כי מעבר לעובדות יבשות אלו יש להוכיח קריטריונים סובייקטיביים לפיהם בני הזוג ראו עצמן ביחסי חיבה ואהבה שאנו מניחים כי הוא ראה את בן זוגו כיורש שלו.

סיכום,  הש' טירקל נוטה לעבר הגישה הפורמאלית יותר , הרבה פחות מגישה של הוכחת יחסים סובייקטיבים וכאשר הוכחנו את 4 התנאים + הוכחה שהדברים נעשו מתוך רגש אחד לשני בני הזוג .

פס"ד שדה – מדגיש מאוד את הגישה של היחסים האישיים בין בני הזוג כי ראו עצמם כמשפחה וכי ירשו אחד את השני.

יש להוכיח 2 דברים:

א. קביעה של ביהמ"ש כי הזוג הוא ידוע בציבור אינה תהווה ראיה למקרים אחרים.

ב. כתוצאה מכך על מי שטוען כי הוא ידוע בציבור נטל ההוכחה לכך. ביהמ"ש מכיר בקשיי ההוכחה: ראשית, מדובר בתביעה נגד עיזבון. כאשר לאדם שנותר בחיים יש אינטרס לקבל את הירושה. שנית, בד"כ מנגד עומדים שאר היורשים שיכולים להיות מקופחים.

נושא הידועים בציבור מעלה שאלה מעניינית:

דנו לעיל בדרישות לאופן חלוקת בדירה ע"ב ס' 11א (2) לחוק הירושה – לגבי ס' זה היו דעות שונות שלא ניתן לכלול בו גם ידוע בציבור , למרות לפי ס' 55 ידוע בציבור מקבל כאילו היה נשוי.

פרופ' שבה טוען שס' זה לא ניתן להחיל על ידועים בציבור.  אך קיימת התפתחות פסיקתית שונה  –

פס"ד שנצאר– הש' בך  קבע כי דין ידועים בציבור זהה לחלוטין לדין נשואי לרבות, הזכות לקבל את כל דירת המגורים.

ס' 55 לחוק הירושה קובע כי ידוע בציבור מקבל כאילו הוא נשואי כל עוד אין הוראה אחרת משתמעת או מפורשת בצוואה שהשאיר המוריש . מתוך הרציונאל של מקסום רצון המוריש.

האם במקרה בו יש צוואה אחרת המורה כי בן הזוג לא ירש והצוואה נעשתה שנתיים לפני שבן הזוג נפטר אולם ע"פ החוק האם ניתן לראות כי מעין הצוואה תגבור על הצוואה המוקדמת?

החוק קובע כי תמיד צוואה מאוחרת גוברת על צוואה מוקדמת אלא אם מדובר במעין צוואה לעניין ידועים בציבור אז הצוואה המוקדמת תגבור. 

עולות שתי שאלות:

1. נאמר בס' 55 "הוראה אחרת מפורשת או משתמעת.."  מהי הוראה משתמעת?

פס"ד טלר (ברק) – דן בזכויות שלידוע בציבור בה דובר על צוואה שנאמר בה כי אדם הוריש לבן זוג הידוע בציבור זכות מגורים בדירה וקופת גמל. לאחר שנפר היורשים טענו כי העובדה שכתב דברים ספציפיים אלו איננו מקנה לה את יתר הדברים. האישה טענה כי הכתוב הוא בנוסף על פי מה שמגיע לה ע"פ חוק וס' 55 . ברק אומר כי הוא מתרשם מהצוואה כי  המוריש רצה להוריש לה דברים אלו בלבד. 

2. אם בן זוג ידוע בציבור מקבל בדיוק כמו נשוי אזי רק צוואה יכולה לגרוע מזכויות ידוע בציבור אולם,  אם אין שוויון אזי נדרש כוונה של הידוע בציבור.

ההגדרה של זכות הידועים בציבור חוזרת על עצמה בחוק הירושה גם כלפי מזונות. בס' 57 (ג) לחוק הירושה יש הוראה מפורשת שידועים בציבור זכאים למזונות במקרה ואחד מהם מת.

אין ספק כי ס' 55 רואה את ההגדרה באופן שונה מס' 57. מאחר וכאשר מדובר במזונות מן העיזבון הם נתפסים כנשואים.

פס"ד בר-אור –  לא ניתן להתנות על מזונות מן העיזבון . ס' 65 לחוק הירושה.

מדינת ישראל מאפשרת בחוק הירושה לנשל את בני המשפחה כגון ילדים ואישה מהירושה כאשר המינימום הם מזונות מן העיזבון. זהו הדין גם לגבי ידועים בציבור בס' 55 לחוק הירושה

פס"ד טלר – נכתב בצוואה כי הידוע בציבור תקבל זכויות מסוימות אומר ביהמ"ש כי אותו מוריש רצה לתת לה זכויות ספציפיות אלו ולא אחרות.  ברק מפרש זאת כהוראה משתמעת ולא מפורשת.

פס"ד בלאו –  היה מדובר בבני זוג ידועים בציבור שהגבר נפטר. עלתה השאלה פירוש הסכם נחתם בניהם לפני שעברו לחיות יחד. בו נקבע כי מקום מגוריהם יהיה דירת הבעל והיא תישאר כדיירת מוגנת עד סוף ימיה. תחילה ביהמ"ש קבע כי הם ידועים בציבור והיא זכאית לרשת. הילדים טענו כי ההסכם שגוי ואין היא יכולה לרשת את היתר.

הש' טירקל – אומר כי אין בכך כדי לגרוע ממנה את זכותה אלא  להוסיף לזכותה לירושה גם את הזכות לדירת מוגנת.

הש' לווין – דן בפרשנות סע' 55 – שואל האם מדובר במסמך צוואה גרידא או מסמך שלאו דווקא במסמך צוואה פורמאלי. משאיר זאת בצריך עיון אך דוחה את טענת הילדים מאחר והמוריש לא כתב בהסכם כי הוא מונע ממנה כל זכות אחרת למעט הדירות המוגנת ולכן יש לראות זאת כהוראה שבאה להוסיף על זכות הירושה שלה.

צוואה – מבוא

א. הצוואה מוסדרת בחוק הירושה  בפרק השלישי המתחלק לשלושה סימנים/חלקים:

1. צורת הצוואה

2. תוקף הצוואה

3. הוראות הצוואה

ב. אי אפשר לפעול על פי צוואה עד שלא מקבלים את "צו קיום צוואה".

כמו כן יצירת מסמך משפטי הקרוי הצוואה ולו מתן תוקף מצריך התמלאות של 3 דרישות:

א. כושר

ב. רצון

ג. צורה

על מנת לתת תוקף משפטי למסמך משפטי כצוואה צריך האדם להיות בעל כשרות לעשות פעולות משפטיות. החוק מונה 3 אנשים א. קטין-קבוע בחוק  ב. פסול דין-קבוע בחוק  ג. המצווה לא ידע להבחן טיבה של צוואה 

פס"ד אדם – קובע גם היא כי פסול דין לא יכול לעשות צוואה בשום מצב- החידוש של הפס"ד – לרבות במצב הביניים טרם קביעת פסול הדין.

לגבי המקרה השלישי לפיו המצווה לא ידע כי מדובר בצוואה בד"כ כאשר טוענים לכך טוענים כי הופעל עליו השפעה בלתי הוגנת וכן הצוואה שניתנה לטובת אדם הוא אותו אדם שהפעיל את ההשפעה הבלתי הוגנת.

בבסיס עניין זה עומד פס"ד בנדל – אשם ששכל את בנו. כאשר לבסוף הוא נתן צוואה שנישלה את אותו בן. כולם הניחו כי הוא לא הבין את טיב הצוואה

הש' ברק אומר  – המחוקק קבע הוראה כללית שנועדה לבחון אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ולתוצאותיהם ויש שלושה אלמנטים כראשית, יש לקחת בחשבון את המודעות של עורך הצוואה כי מדובר בצוואה שתקבע כיצד יחולק רכושו. שני,  מדובר בידיעה על היקף רכושו כך שהוא יודע מהו נותן לכל אחד ואחד שלשית המצווה מודע לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו. – מרכיבים אלו הם פרי הפסיקה ואינם מעוגנים בחוק.

הדרישות הן דרישות מצטברות. 

הש' חשין אומר על כך בפסק הדין כי הדגש הוא על ידיעה ולא על כושר. ולכן במקרה ובו לא ידעת את היקף רכושך הצוואה לא תהיה תקפה.  

מי זכאי לרשת את הנפטר לפי חוק הירושות?

• בן זוג או בת זוג של הנפטר( לא עלינו).
• לדיו של הנפטר וילדיהם
• הוריו של הנפטר וילדיהם
• סבים וסבתות של הנפטר וילדיהם

הפרנטלה הראשונה – כוללת את צאצאי המוריש עצמו על כל דורותיהם.

הפרנטלה השנייה – כוללת את הוריו של המוריש וצאצאיהם עד סוף הדורות.

הפרנטלה השלישית – כוללת את הורי הוריו של המוריש.

שיטת הפרנטלות:

היורש הקרוב מבטל את הרחוקים, הילדים יקבלו הכול במידה וקיימים, בזמן שהנכדים לא יקבלו כלום וכן הלאה. הקרוב דוחק החוצה את הרחוקים.

אם המנוח לא הותיר אחריו בני משפחה הנכסים לאחת משלוש הפרנטלות – המדינה תירש אותו.

רק ענף אחד יורש ואין כל חשיבות למספר הקרובים על אותו ענף.

אם נמצא על הענף הקרוב יורש אחד או יותר – מחולק כל העיזבון ביניהם, והקרובים המצויים על הענפים הרחוקים יותר – אינם יורשים דבר.

חלקו של בן הזוג הוא חלק קבוע בירושה, אבל משתנה בהתאם למס' גורמים:

• בן-זוגו של המוריש נוטל את המיטלטלין כולל מכונית השייכים, לפי המקובל ולפי הנסיבות, למשק הבית המשותף.
• אם המנוח הותיר אחריו ילדים או צאצאיהם או הורים – חלקו של בן הזוג בירושה הינו – חצי;
• אם המנוח הותיר אחריו אחים או צאצאיהם או הורי הורים – חלקו של בן הזוג בירושה הינו 2/3, ובלבד שאם ערב מותו של המוריש היה בן הזוג נשוי לו 3 שנים או יותר וגר עמו אותה שעה בדירה הכלולה, כולה או חלקה, בעזבון, יטול בן-הזוג את כל חלקו של המוריש בדירה האמורה, ו- 2/3 מהנותר משאר העזבון;
• אם המנוח לא הותיר אחריו קרובים כאמור לעיל, בן הזוג יורש את העזבון כולו.
• אם לבן הזוג (בד"כ אלמנה) מגיע לקבל גם כתובה – היא לא תהיה זכאית לקבל גם את סכום הכתובה וגם את חלקה בעיזבון, אלא סכום הכתובה ינוכה מחלקה בעיזבון. הדבר לא יחול על מה שמגיע לבן הזוג לפי חוק יחסי ממון (או לפי הסכם ממון) או על נכסי צאן ברזל שהכניסה האישה לבעל עם נישואיה.

להלן פירוט הענפים, מהקרוב לרחוק, וסדר בדיקתם:

ענף א – ילדי המוריש וצאצאיהם (נכדיו, ניניו וכו')

ילדי המוריש (בנים ובנות) לרבות ילד שנולד תוך 300 יום או אפילו אחרי וכן ילד מאומץ יורשים את העיזבון בחלקים שווים. הסתלקות ילד מן הירושה אינה מקנה לילדו, נכדו של המוריש כל זכות ירושה. אם יש יורשים בפרנטלה זו העיזבון מתחלק רק בין היורשים בפרנטלה זו. די בקיומו של יורש אחד בפרנטלה זו על-מנת שיירש את כל העיזבון.קיומו של יורש בפרנטלה בולם את המעבר למעגל השני – הפרנטלה השנייה של היורשים.

ענף ב – הורי המוריש וצאצאיהם (אחיו ואחיותיו, אחייניו וכו')

ענף ג – סבו, סבתו וצאצאיהם (דודיו, בני דודיו וכו').

סדר ההורשה

הבדיקה מתחילה בענף א

• קיימים למוריש ילדים – מתחלק עזבונו ביניהם שווה בשווה;
• ילדי המוריש אינם בחיים – מתחלק עזבונו בין נכדיו;
• חלק מילדי המוריש נפטרו, אולם השאירו אחריהם צאצאים – מתחלק העיזבון בין כל ילדי המוריש, אף אלה שנפטרו, שווה בשווה, וכל צאצאי הילד שנפטר מקבלים את חלק אביהם וחולקים בו ביניהם שווה בשווה. שיטה זו תחול אף לגבי ניניו של המוריש כאשר חלק מילדיו ומנכדיו של המוריש אינם בחיים.
• אין למוריש ילדים או צאצאים – עוברים לענף ב.

הבדיקה בענף ב

• הורי המוריש בחיים – מתחלק עזבונו ביניהם שווה בשווה;
• הורי המוריש אינם בחיים – מתחלק עזבונו בין צאצאיהם, כאשר סדרת הקדימות בין הצאצאים הוא כמו בענף א. דודיו קודמים לבני דודיו, וכן הלאה.
• רק הורה אחד נשאר בחיים – מתחלק העיזבון שווה בשווה בין ההורה החי להורה שנפטר, ואת חלקו של ההורה הנפטר – יורשים הקרובים לו לפי אותה שיטה המתחילה מראשית, דהיינו ענף א – ילדיו וכו', ואם אינם בחיים עוברים לענף ב, וכן הלאה;
• לא נמצא בין החיים אף אחד מענף זה – עוברים לענף ג.

הבדיקה בענף ג

בענף זה מתבצעת הבדיקה כמו בענף ב.

• אם גם בענף ג לא נמצא כל צאצא – יורשת המדינה את עיזבון הנפטר. המדינה רשאית להעניק חלק מכספי העיזבון, כתשלום חד-פעמי, לאדם או לקרוב שאינו זכאי לרשת על-פי דין, אולם מחסורו היה על המוריש ערב מותו.
• לבן זוגו של הנפטר מעמד מיוחד בחוק הירושה, ומלבד הנכסים המפורטים להלן, העוברים בשלמות לבעלותו – מצטרף הוא ביתרת העיזבון לשאר הקרובים, וחלקו משתנה בהתאם ל"קרוב" עמו הוא יורש.

וזה חלקו של בן הזוג ביתרת העיזבון בנסיבות השונות:

• הניח המוריש ילדים או צאצאיהם או הורים – חצי;
• הניח הוריש אחים או צאצאיהם או הורי הורים – שני שלישים;
• לא הניח המוריש קרוב מהמנויים לעיל – יירש בן הזוג את העיזבון בשלמותו.

כלומר, אם נמצא קרוב הזכאי לרשת, המנוי בקטגוריה הראשונה – מקבל בן הזוג חצי מעיזבון הנפטר. אם אין בנמצא קרוב מקטגוריה זו, אך קיים קרוב המנוי בקטגוריה השניה – יורש בן הזוג שני שלישים מיתרת העיזבון.

נכסים שבן הזוג יורש בשלמות:

• מיטלטלין, כולל מכונית נוסעים, השייכים לפי הנסיבות ולפי המקובל למשק הבית המשותף;
• אם קיימים קרובים מהקטגוריה השניה בלבד (אחים, צאצאיהם והורי-הורים) – יטול בן הזוג את דירת המגורים כולה, בתנאי שבני הזוג היו נשואים שלוש שנים ומעלה, וגרו יחד באותה עת בדירה הכלולה כולה או חלקה בעיזבון.
• עיזבון המוריש – יובהר, כי העיזבון משתרע רק על חלקו של הנפטר ברכוש המשותף לו ולבן זוגו. כלומר – לפי חלוקת העיזבון, נוטל בן הזוג את חלקו ברכוש המשותף מכוח היותם בני זוג ובשל פקיעת הנישואין (עקב המוות), ורק הנותר מהווה את עיזבון הנפטר. מעיזבון זה נוטל בן הזוג את חלקו כמפורט לעיל.
• אדם שהיה נשוי ליותר מאישה אחת – מה שמגיע ל"בן זוג" בירושה על-פי דין, יחולק בין אלמנותיו שווה בשווה.

מי שאומץ כדין יורש את מאמצו כאילו היה ילדו, וצאצאי המאומץ יורשים את המאמץ אם המאומץ אינו בחיים. כמו-כן, יורש המאמץ את המאומץ כאילו היה הורהו.

לגבי שאר קרובים:

• המאומץ וצאצאיו אינם יורשים את קרובי המאמץ;
• קרובי המאמץ אינם יורשים על-פי דין את המאומץ;
• המאומץ וצאצאיו יורשים את קרובי המאומץ;
• הורי המאומץ והורי הוריו וצאצאיהם אינם יורשים את המאומץ.

דוגמא 1 :

ש: אם למוריש יש אח ונין -מי גובר על מי ?

ת: האח משתייך לפרנטלה השנייה ואילו הנין לראשונה. לכן, הנין גובר.

דוגמא 2 :

ש:  אם למוריש יש אח שנפטר ולאח יש נכד, ומצד שני ישנו הסב של המוריש -מי גובר על מי הנכד של האח או סבו של המוריש ?

ת: נכדו של האח משתייך לפרנטלה השנייה, ואילו הסב שייך לפרנטלה השלישית. לכן, הנכד של האח של המוריש גובר על סבו של המוריש.

דוגמא 3 :

ש: דנה נפטרה והותירה אחריה את בתה שרה ואת ניצן, בתה של שרון שהנה אחות של דנה שנפטרה עוד לפניה:

ת: ניצן באה במקום אמה שרון והיא יורשת את דנה יחד עם שרה – בחלקים שווים בדיוק.

דוגמא 4 :

A ו- B הם אחים. ל – A אין ילדים ול – B  יש שניים – C ו – D. המוריש X (האבא) נפטר.

C ו – D  זכאים לחצי הירושה יחד – כל אחד רבע מהירושה, והחצי השני הולך ל – A. 

   דוגמא 5 :

המנוחה רעיה הייתה נשואה ליוסף שנפטר לפניה. היא עשתה צוואה אשר בה היא מצווה את רכושה לשני ילדיה, ואם לא יהיו בחיים בעת פטירתה – לנכדיה. בוקר אחד רצח הבן שלמה את אימו רעיה, את אחיו שמואל, את אשתו אנה ואת ביתו שלי. לאחר הרצח התאבד הבן שלמה.

אייל ודניאל – בניו של יוסף מפילגש בשם גילה הראל, וחן ואמיר – בניו של שמואל – התמודדו על הירושה. אייל ודניאל הם בעצם אחים למחצה של שלמה ושמואל, וחן ואמיר הם אחיינים למחצה של אייל ודניאל.

ברור כי חן ואמיר בכל מקרה באים בחשבון לעניין הצוואה, שכן המנוחה הורישה בצוואתה את רכושה לילדיה ואם מתו אז לנכדיה. הצוואה תקפה למחצית העיזבון, כלומר ברור כי מחצית העיזבון שייך לחן ואמיר – מכוח היותם בניו של שמואל. אם כן המחצית מחולקת לפי הצוואה של רעיה – כך לפי פ"ד חבשה.

החצי השני –לא ייתכן לחלק אותו ע"פ הצוואה – אם היו בודקים כאומד דעת המצווה, היא לא הייתה רוצה להוריש לילד שרצח אותה.

עם זאת בחוק נכתב כי לא יקבל את הירושה מי שהורשע ברצח המוריש, ושלמה לא הורשע כי התאבד עוד קודם. לכן את המחצית השנייה מחלקים ע"פ הדין – ירושה חלקית.

ירושה חלקית פירושה שרבע העיזבון (רעיוני) יעבור לשמואל, ומכאן לחן ואמיר, ורבע העיזבון (רעיוני) יעבור לשלמה.

כך לחן ואמיר יש כל אחד חלק של 18/48 מתוך הירושה. בנוסף – הרבע הנותר יעבור לרשות עזבונו של שלמה, והעיזבון מחלק את הכסף בין רעיה – המנוחה (רעיוני) וממנה לשמואל (רעיוני) וממנו בעצם לחן ואמיר שוב – לבין יוסף – שחלק מחלקו עובר לשמואל (כלומר לחן ואמיר) והחלק הנותר עובר לבניו מהפילגש – אייל ודניאל.

אם נכתוב זאת מספרית:

½ (= 24/48) – ניתן לחן ואמיר – 12/48 לחן ו – 12/48 לאמיר.

½ (= 24/48) – מתחלק בין שמואל לשלמה – ¼ (= 12/48) לשמואל ו – ¼ (= 12/48) לשלמה.

ה – ¼ (= 12/48) של שמואל יתחלק בין חן ואמיר – 6/48 לחן ו – 6/48 לאמיר.

ה – ¼ (= 12/48) של שלמה יתחלק בין הוריו – לרעיה 6/48 וליוסף 6/48.

חלקה של רעיה (6/48) יתחלק בין ילדיה – לחן – 3/48, ולאמיר – 3/48.

חלקו של יוסף (6/48) יתחלק בין 3 ילדיו – לשמואל – 2/48, לאייל – 2/48 ולדניאל – 2/48.

חלקו הרעיוני של שמואל יתחלק בין בניו – לחן 1/48 ולאמיר – 1/48.

נסכם: לחן 22/48, לאמיר – 22/48, לאייל 2/48 ולדניאל 2/48.