א. חובת הזהירות המושגית
מדובר ביחסי רעות של עו"ד – לקוח.
פ"ד לוי נ' שרמן[1]
חובת עו"ד ללקוח מעוגנת ב-3 מסגרות :
· נדבך חוזי – תניה משתמעת מהחוזה ביניהם של שירותים מקצועיים בתמורה לתשלום.
· כללי האתיקה – מעוגנים בחוק לשכת עורכי-הדין ותקנותיה. על עו"ד לפעול לטובת לקוחו, תוך שמירה על נאמנות, מסירות, חיסיון וכו'.
· מישור נזיקי – חובת זהירות לפעול במיומנות המקצועית הראויה כלפי מי שיש חובה כלפיו, שזה בראש ובראשונה הלקוח.
אמות המידה לבחינת המישור החוזי והנזיקי מקבילות, למרות שיש לבחון כל מישור בנפרד. העילה החוזית והנזיקית נמדדות במונחי שסתום עמומים.
העילה הנזיקית אינה תלויה בהתגבשות חוזה. היא נובעת ממהות היחסים, והללו נוצרים לעתים גם באין חוזה. (למשל לקוח הבא להתייעצות ראשונית בטרם החליט לשכור את העו"ד, והעו"ד אינו מזהיר אותו כי תביעתו עתידה להתיישן למחרת).
מפ"ד שרמן עולה כי הסטנדרט הנדרש מעו"ד המייעץ בנסיבות חברתיות הינו נמוך יותר.
כלפי מי קיימת חובת זהירות ?
מן הבחינה הנזיקית החובה קיימת לא רק כלפי הלקוח אלא גם כלפי צדדים שלישיים (למשל רוכשי הדירות בפ"ד לוי נ' שרמן). הסיטואציה הקלאסית של חבות כלפי צד שלישי היא צוואה. החובה של העו"ד עורך הצוואה היא גם כלפי מוטב הצוואה, ולא רק כלפי מנסח הצוואה. עורך-דין חייב גם חובת זהירות כלפי הצד שמולו ביריבות המשפטית. חובה זו אמנם מצומצמת מהחובה כלפי הלקוח, אך ביהמ"ש קבע שככל שהסיטואציה המשפטית סבוכה יותר והסכנה לנזק ליריב גדולה יותר כך גם גדלה החבות כלפיו. על העו"ד להזהירו, והמליץ לו לקבל ייעוץ משפטי. החובה אינה משתרעת על אספקת ייעוץ משפטי של ממש ליריב. בפ"ד לוי נ' שרמן קבע ביהמ"ש כי כאשר העו"ד מייצג צד לעסקה מול פלוני שאינו מיוצג ע"י עו"ד, הוא מחויב להקפיד במיוחד על מעשיו ע"מ שלא יכשיל את הפלוני אשר מסתמך על יושרו וכנותו של העו"ד. במקרה שרמן נקבע שהעו"ד לא התרשל בכך שלא נתן ביטוי לאינטרסים של הרוכשים בנוגע לחוזה, למרות שפעל לטובתם בנושא הרישום. חובתו כלפיהם הסתכמה בנושא הרישום ולא השתרעה מעבר לכך. על עו"ד שפועל מטעם המדינה מוטלת חובת זהירות כלפי הציבור וחלים עליו כללי הצדק הטבעי.
ב. התרשלות
יש בעיה במציאת קנה-מידה אחיד שלפיו יש לבחון האם הפר עו"ד את חובת הזהירות שלו. כל מקרה ייבחן לגופו עפ"י סטנדרטים שיציב ביהמ"ש.
1) מומחיות עורכי-הדין
עו"ד אינו מוגבל בתחום המקצועי בו הוא רשאי לעסוק. כמו-כן אסור לו לפרסם את עצמו או לציין מהו תחום מומחיותו. העו"ד מעיד בפני הלקוח על מידת הבנתו בתחום ספציפי.
ביהמ"ש קבע כי אסור לעו"ד לקבל לטיפול עניין שאיננו מצוי בתחום מקצועיותו. אם יעשה כן והייצוג לו יהיה מוצלח, תהיה זאת התרשלות.
2) ידיעת החוק
בפ"ד לוי נ' שרמן קבע ביהמ"ש כי על עורך-הדין להכיר בראש ובראשונה את החוק הנוגע אליו – חוק לשכת עורכי-הדין. מלבד זאת עליו להכיר את החוקים הספציפי שבו הוא עוסק מול הלקוח. ביהמ"ש קבע רף תחתון של חוקים אותם חייב העו"ד להכיר. מידת ההכרות של עו"ד עם חוק ספציפי תלויה במידת האיזוטריות של אותו חוק. עו"ד המציג עצמו כמומחה בתחום יידרש לידיעה רחבה יותר של החוקים.
3) החלפת אינפורמציה בין העו"ד ללקוח
פ"ד שרה כהן נ' אייזן[2]
לקוח פנה לעו"ד וביקש ממנו לדאוג לפינוי דירתו מדייר מוגן. עורך-הדין לא בירר אם יש דיירים מוגנים נוספים בדירה. העו"ד כרת הסכם פינוי עם הדייר המוגן, ועם קבלן סיכם על העברת הנכס להריסה ובנייה מחדש. לאחר מכן צצו הדיירים הנוספים שאיימו לטרפד את העסקאות. הלקוח טען כנגד רשלנות העו"ד.
ביהמ"ש קבע כי עו"ד צריך לשאול כל שאלה שעשויה להיות רלוונטית מבחינה משפטית למקרה או לתוצאות המשפטיות שלו. מאידך ניתן לצפות מהלקוח שיספר לבא-כוחו כל מה שאדם סביר היה מספר לעו"ד בנסיבות העניין.
ציפיית הלקוח היא כי העו"ד ישתמש בחריצות, מיומנות ותשומת לב סבירים.
בד"כ נוטה הכף לחובת העו"ד, כיוון שלא ניתן לצפות מהלקוח שידע מה רלוונטי מבחינה משפטית למקרה.
4) ייצוג משפטי הולם
בעניין זה ניתן להכליל בהן לא דאג העו"ד לביטחונות מספיקים בעסקה, לא הגיש בקשה לעיקול זמני וכדומה. עו"ד שכח לזמן עד חיוני ייחשב לרשלן, אך אם לא שאל שאלה חשובה את העד ברוב המקרים לא ייחשב ככזה וביהמ"ש ייתן מקום רחב לשיקול דעתו.
הקו בין רשלנות מקצועית לטעות מקצועית של עו"ד לא מוצלח אינו ברור ותחום.
5) מספר אופנים נוספים לרשלנות עו"ד
· עמידה במגבלות זמן שמציבה המערכת המשפטית (החוק, ביהמ"ש, הלקוח).
· חובת נאמנות ומסירות ללקוח.
· הבטחת זכויות הלקוח באופן מיטבי (אין הגנה בטענה שרצון הלקוח בוטא באופן מיטבי).
· אזהרת הלקוח מסיכונים הצפויים לו בהליך.
· הסבר ללקוח אודות החיוב הטמון בכל צעד משפטי שהוא עושה (משמעות כל חתימה וכל תניה חוזית וכדומה).
· בדיקת כל הנושאים בתחום האחריות (טאבו, מירשם וכדומה)
ג. עילות תביעה אחרות
חוק לשכת עורכי-הדין דן ביחסי עו"ד מול 4 גורמים :
· לקוחות.
· מערכת בתי-המשפט.
· הצד שכנגד.
· לשכת עורכי-הדין (אינה רלוונטית לענייננו).
כללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית) מטילים חובות ספציפיות כגון שמירה על כללי התנהגות מסוימים, חובת נאמנות, איסור ניגוד אינטרסים, חיסיון. לפיכך ניתן לתבוע גם על הפר חובה חקוקה.
פסקי דין מרכזיים העוסקים בסוגיה
שרה כהן נ' אייזן[3]
המערערת הסתייעה בשרותי העו"ד המשיב, לשם מכירת דירה בבעלותה. התהליך היה כרוך בפינוי ופיצוי זוג דיירים שהיו בעלי זכויות דייר מוגן בדירה.
משום שהעו"ד לא בדק את חוזה השכירות המקורי, התעלם בניסוח החוזים הרלבנטיים מכך שכל אחד מזוג הדיירים היה דייר מוגן בפני עצמו.
עקב כך נגררה המערערת, תוך התייעצות עם עו"ד נוסף, לפשרה במסגרתה שילמה פיצוי נוסף על מנת ששני בני הזוג יסכימו לפנות את הדירה.
השופט ברנזון :
· ציפיית אדם הפונה לעו"ד, לאור סעיף 35 : כי ישתמש בחריצות מיומנות ותשומת לב סבירים.
· ציפיית העו"ד הלגיטימית: לקבל ממרשו את כל המידע הזמין הנדרש לביצוע מלאכתו.
· המערערת לא מסרה ביוזמתה לעו"ד את חוזה השכירות ממנו ניתן היה להבין כי כל אחד מבני הזוג הוא דייר מוגן בנפרד.
· ההכרח לבדוק את חוזה השכירות הוא דרישה בסיסית שיש לצפות למימושה ע"י כל עו"ד סביר.
· הדבר חיוני במיוחד לאור העובדה שלא ניתן לצפות מבעלת הדירה להבין את המשמעות המשפטית של מבנה חוזה השכירות המקורי.
· משום שהמשיב לא יצא ידי חובתו כעורך דין כלפי לקוחתו, הריהו בגדר רשלן.
· העו"ד טוען גם כי אילו הייתה מקבלת את ייעוצו, ולא פונה בהמשך לעו"ד אחר, לא היה נגרם לה הנזק הכספי שנגרם לבסוף בפשרה.
· בצעדה זה ניתקה למעשה, לטענתו, את הקש"ס בין רשלנותו לבין הנזק הכספי.
· בנסיבות המקרה, אין זה ברור כי ייעוצו של המשיב היה מונע את הנזק.
· בנוסף, לאור ניסיונה הרע עם עו"ד רשלן, אין לצפות ממנה להתעלם מהמלצות שונות של עו"ד אחר.
· משום שגם למערערת חלק בנזק שנגרם, בשל האופן בו הציגה את הנתונים לעו"ד, הרי שהפיצויים מצד העו"ד יוקטנו בשליש.
מוסהפור נ' עו"ד שוחט[4]
חוזה למכירת מבנה סוכל לאחר שהוברר לקונים כי כנגד המבנה תלוי ועומד צו הריסה.
לטענת הקונים עורך דינם חייב ברשלנות בגין העובדה שלא בדק פרט זה.
התביעה מופנית גם לעו"ד של המוכרים אשר היה מודע לחריגות הבנייה, אך לא שיתף את הקונים במידע זה.
שמגר :
· בין עורך דין ללקוחו קיימת חובת זהירות מושגית.
· אין הקבלה מלאה בין הפרה של ככלי האתיקה של עו"ד, לבין קיומה של רשלנות.
· עם זאת, מכללי האתיקה ניתן להקיש האם נהג הפרקליט כעו"ד סביר.
· חובתו של עו"ד כלפי לקוחו רחבה ביותר. נדרשת ממנו מידה רבה של מיומנות וזהירות בטפלו בענייני הלקוח. עליו להיות עירני וקשוב לצרכיו של הלקוח ולפעול באמונה ובמסירות למען האינטרסים שלו, כשאינטרס הלקוח עומד בראש מעייניו ודאגותיו.
· עפ"י סע' 35, העו"ד מחויב כבעל מקצוע להשתמש במיומנות, ולנקוט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות.
· בנסיבות של היעדר לחץ, אין זה סביר כי עורך דין המנהל עסקת מקרקעין לא יערוך בדיקה אודות פרטי הרישום הרשמי של הנכס הנדון.
· בנסיבות האירוע לא הוברר עובדתית האם מערכת היחסים שנוצרה יצרה חובת זהירות של עו"ד המוכרים כלפי הקונים.
לוי נ' שרמן[5]
עורך דין נתבע בגין רשלנות במסגרת עסקת מקרקעין סבוכה, שלא יצאה אל הפועל.
עורך הדין היה זה שהסדיר את כל ענייניהם של המעורבים בהקמת הפרוייקט, ובמקביל גם ערך את הסכמי המכירה מול התובע.
על רקע זה, נטען כי התרשל בחובתו כלפי הקונה, בכך שהתעלם מן הבעיות בהן נתקלו המוכרים, בעיות אשר סיכלו לבסוף את העסקה.
ד' לוין :
· הבסיס העיקרי לחובתו של עו"ד כלפי לקוחו הינו חוזי. במסגרת חוזית זו קיימת תניה מכללא לפיה העו"ד ייצג את לקוחו במידת מיומנות ומסירות סבירה וראויה.
· בסיס נוסף לחובה זו הינה חובת הזהירות מכוח דיני הרשלנות הנזיקית.
· במסגרת חובה זו תידרש מידת המיומנות והזהירות באותה מידה, והיעדרה יאפשר ללקוח לתבוע הן בגין הפרת חוזה, והן בגין עוולת הרשלנות.
· לעניין אמות המידה הראויות לעניין סטנדרט המיומנות והזהירות ניתן לפנות לשני מקורות עיקריים:
* הלכות לעניין חובתו המקצועית של בעל מקצוע.
* עקרונות מכוח חוק לשכת עורכי הדין, והתקנות מכוחה.
· סביר להניח כי מי שיימצא אשם בדין משמעתי (לאור עקרונות האתיקה) בהתאם לסטנדרט הפלילי המתייחס לכללי האתיקה, ימצא חייב באחריות אזרחית נזיקית.
· אף כי חובתו של עו"ד כלפי לקוחו רחבה, ומחייבת פעולה סבירה ומסורה, יתכנו מצבים בהם טעות שלו לא תהא בלתי סבירה, ולפיכך לא יחוב ברשלנות בגין כל סוגי הטעויות המקצועיות.
· כדגש ספציפי לעניין חובתו של עורך דין כבעל מקצוע, מדגישים כללי האתיקה את חובתו של העו"ד בנאמנות ומסירות כלפי לקוחו.
· במקרה בו עו"ד מייצג 2 לקוחות בעלי אינטרסים מנוגדים:
* ככלל, מלבד חריגים מוגדרים, אסור לעו"ד לייצג אינטרסים מנוגדים.
* במקרה כזה גוברת חובתו להקפיד שלא להפר את נאמנותו שלני הצדדים.
· עו"ד המייצג צד פלוני במסגרת מגעיו עם לקוחו :
* בהיעדר מערכת חוזית, לא תתקיים לפלוני עילת תביעה חוזית כנגד העו"ד.
* אין מניעה עם זאת לקיום עוולת רשלנות נזיקית של העו"ד כלפי הפלוני.
· כאשר עו"ד מייצג צד לעסקה, מול פלוני שאינו מיוצג ע"י עו"ד, הוא מחויב להקפיד במיוחד במעשיו, על מנת שלא יכשיל את הפלוני אשר אמור להסתמך על יושרו וכנותו של העו"ד.
· במקרה הנדון תעמוד לקונה עילת תביעה רק במקרה שייקבע כי העו"ד ייצג אותו, וזאת משום שבמקרה של מכירת דירה נקבע כי: קונה המשלם מעבר לקבוע בתקנות המכר עושה זאת ביזמתו ובנטילת סיכון שהדין פטר אותו ממנו. כל עוד לא עשה בעל המקרקעין פעולה ממשית של שכנוע הקונה לשלם מעבר לקבוע בתוספת המוזכרת לעיל – אין הוא צריך להיות אחראי לרשלנות 'הקונה"' מתנאים אלה שקובע רייכמן בספרו, עולה כי עו"ד לא יהיה חייב כלפי פלוני לעניין זה, באם לא היה לקוחו.
· בנסיבות האירוע אין לראות בעו"ד כמי שייצג את הקונים, ולכן אינו חייב בחובת הזהירות של עו"ד כלפי לקוח.
[1] ע"א 37/86 לוי נ' שרמן פ"ד מד (4) 446.
[2] ע"א 420/75 שרה כהן נ' אייזן פ"ד ל (2) 29.
[3] ראה הערה 144 לעיל.
[4] ע"א 751/89 מוסהפור נ' שוחט פ"ד מו (4) 446.
[5] ראה הערה 143 לעיל.
