מזונות אישה

יניב גבריאל ושות' – משרד עורכי דין ויועצי מס הינו אחד המשרדים המובלים והבולטים בארץ, המונה צוות משפטי של עורכי דין וביניהם כמה מן המשפטנים הבכירים במדינה.

לצורך מתן מענה משפטי מקצועי ודווקני, יניב גבריאל ושות' – משרד עורכי דין ויועצי מס מחולק למחלקות ייעודיות, אשר כל אחת ואחת מהן מתמחה ומתמקצעת בתחום ספציפי וייחודי.

בין מחלקות המשרד ניתן למנות את מחלקת המיסוי, המתמחה בטיפול בתיקי מיסוי אזרחיים, מיסים פליליים ומיסים בינלאומיים, מחלקת דיני עבודה ומחלקות נוספות המתמחות בתחומים ייחודים אחרים.

מחלקת דיני משפחה וירושה מתמחה, בליווי משפטי שוטף בנושאי גירושים, אפוטרופסות, צוואות וירושות ונושאים אחרים השייכים לתחום המשפחה.

מחלקת דיני המשפחה עוסקת בכל הקשור להליכי גירושין בין בני זוג. הגישה המנחה אותנו היא גישה גישורית, מתוך אמונה, כי גירושין בהסכמה ובהידברות עדיפים על ניהול הליכים משפטיים ארוכים, יקרים ומכאיבים. במסגרת הליכי הגישור אנו מסייעים לבני הזוג המתגרשים להגיע להסכמות המוצאות ביטוין בסופו של התהליך בהסכם גירושין שנחתם בין הצדדים ומסייעים בידם בכל ההליכים הפורמאליים של אישור ההסכם וסידור הגט.

מודגש, כי מחלקת המשפחה במשרדנו צברה ניסיון רב והתמחות מיוחדת בתחומים הייחודיים לגירושין של חברי קיבוץ. בכלל זאת מתמחה משרדנו בתשלומי מזונות בקיבוץ המשתנה, בחלוקת רכוש תוך התייחסות להליכי שיוך דירות וכדומה.

תחום נוסף בו עוסקת מחלקת המשפחה הינו מינוי אפוטרופוס וטיפול בסוגיות הקשורות לחסויים ולאפוטרופוס עליהם. כמו כן נותנת המחלקה ייעוץ שוטף בענייני ירושה, לרבות הגשת בקשות לצו ירושה, וכן עריכת צוואות.

יניב גבריאל ושות' – משרד עורכי דין ויועצי מס מתמחה בכל מגוון הנושאים של דיני המשפחה והירושה, בין היתר בנושא : מזונות אישה כפי שיוסבר להלן :

יחסי ממון בין בני זוג- מזונות אישה

בפ"ד נפיסי קובע ביהמ"ש העליון שהסיפא של הסעיף (הנוגעת להסכם בו משנים הצדדים את חוק מושבם) לא חייבת להיעשות מכוח הסכם ממון ע"פ החוק (לכן אפשר להפעיל חוזים מכללא, תום לב, וכו'). העליון קובע למעשה שכאשר בני זוג עולים לישראל הם מקבלים את שיטת המשפט הישראלית במשתמע (מנדלסון: ספק אם ביהמ"ש העליון היה קובע את זה באשר לעולים חדשים מארה"ב ואנגליה). זהו פ"ד מצוין שמדגים את חוסר היציבות של יחסי הממון בישראל. אלה מתנהלים היום על פי תפיסה כלכלית חברתית של שופטי ביהמ"ש העליון. העלייה לישראל היא למעשה הסכם בו בני הזוג מאמצים לתוך יחסיהם את שיטת המשפט. השופט חשין מבין שזו פיקציה, ובביקורת חריפה על שאר השופטים הוא קובע כי הסכמים מכללא הם הסכמים לכל דבר, וכאשר הם חודרים לדיני החוזים הם חייבים לעמוד בתנאים כלשהם של הצעה וקיבול. כאן, לגישתו, לא מדובר כלל בהסכם מכללא אלא בהסכם של פיקציה נטו.  לכן, חשין מבקש להחיל מכוח עקרונות צדק ושוויון (תפיסה חברתית) את השוויון הרכושי בין בני הזוג.

למנדלסון אין ביקורת על תוצאת פסק דין נפיסי (מבחינת התוצאה – זו רצויה, היה מקום לתת לגברת נפיסי מחצית מהרכוש) – אבל חשוב מההלכה להבין את התמונה הרחבה, את מה שחשין אומר: שדיני המשפחה ינהגו לפי תפיסות חברתית של הוגנות שוויון וצדק (לאחר כ"כ הרבה שנים יש להגיע לשוויון). עמדתו של ביהמ"ש העליון היא כזו; והוא לא מוכן שיווצר מצב אחר (בין ב"ד נפיסי בין בפ"ד אחר). אבל הדרך של ביהמ"ש העליון לעתים, בשל מגבלות החוק, היא בעייתית (ההנמקה המשפטית לפיה מי שדורך בארץ חותם על הסכם מכללא, היא בעייתית מאוד מאוד). במדינה יותר מסודרת היה יותר נכון לראות שס' 15 הוא תקלה, כך שהיו משנים אותו לקביעה אחרת; בארץ זה לא נעשה וביהמ"ש העליון נאלץ לתקן את הסוגיה עם הנמקות משפטיות מפוקפקות.

כך למעשה מרוקן כמעט מתוכן ס' 15. שאלה יפה היא מה יעשה בית המשפט העליון, עם בני זוג שכרתו הסכם מפורש במדינת מקום מושבם בשעת עריכת הנישואין, ולאחר מכן עלו לישראל. השאלה היא האם העלייה לישראל, שבה רואים את העולים כמאמצים את הדין הישראל, יכולה (מעצם העלייה) לשנות הסכם מפורש שעשו צדדים ביום הנישואין שלהם במדינת המוצא?

מתנות בין בני זוג (ובתוך המשפחה)

במסגרת האווירה הכללית בפסיקת יחסי הממון, קל להבין שגם דיני המתנות בתוך המשפחה מקבלים תפנית וזווית ראייה שונה. העניין הזה התעורר במסגרת כספים שהועברו בתוך מערכת נישואין בין בני הזוג לבין עצמם ולבין המשפחות הרחבות (מעבר למשפחת הגרעין – בד"כ הורי אחד מבני הזוג). ביהמ"ש העליון יוצר מסלול מיוחד לדיני המתנה אל מול עסקאות מסחריות רגילות בתוך המשפחה. הוא מקשה על קיום העסקאות המסחריות, ומקל על דיני המתנה. הנחת העבודה של ביהמ"ש העליון היא שטרנזקציות כספיות בין בני זוג לבין עצמם או בין הורים לבין ילדיהם הם טרנזקציות שנפנה אותם לתחום דיני המתנה, ככלל.

לכן, העברות כספיות בתוך המשפחה, חזקה עליהן שהם מתנה. אם מישהו מבקש לטעון שהם לא היו בגדר מתנה, עליו נטל הראיה לא במובן של עדות כזו או אחרת, אלא הסכם בכתב ממש. ביהמ"ש העליון דורש לראות שאותם כספים שהעבירו ההורים היו באמת הלוואה. חזקת העברת הכספים בתוך המשפחה היא חזקת מתנה ולא חזקת עסקה. כמובן שזה מתיישב היטב עם גישת ביהמ"ש העליון לפיה דיני המשפחה הגם ששואבים כוחם מהדין האזרחי הרגיל (דיני חוזים/מתנה), מולבשים עליהם אלמנטים ייחודיים מדיני המשפחה לכיוון שמקשה על מי שמנסה לטעון נגד ההתנהלות הרגילה בתוך המשפחה.

הסכמים בין בני זוג

אדם מבוסס עומד להתחתן עם סטודנטית וחותם עמה על הסכם שחור ולבן באשר לשמירת הרכוש הרב של האדם בידיו ולא בידי הסטודנטית. אחרי 20 שנה , ושני ילדים: סכסוך. השאלה מה מתרחש מבחינת חלוקת הרכוש (והאם ההסכם שנחתם יכובד).

לדעת מנדלסון, ביהמ"ש יפצח הסכמים שחור ולבן שיצרו פער בין בני הזוג. השאלה הקריטית עמה יאלץ ביהמ"ש להתמודד בסוגיה הנ"ל היא חולשה של אחד מהצדדים לעומת הצד השני; אם כי יודגש שביהמ"ש העליון עוד לא הגיע למקרה הקיצוני בו הוא יבטל את אותו הסכם כתוצאה מפער שזועק לשמיים. בכל מקרה, השאלה הפילוסופית היא אחת ויחידה: האם זוג שעומד בפני חתונה, האם זה באמת "מעסיק" ו"עובד" מבחינת חזקת חולשה של אחד הצדדים; מבחינת מערכת יחסים של מרות. הכוונה לבני זוג שעומד לפני הנישואין. האם אותו זוג הוא לא שוויוני – כמו בדיני עבודה וכמו בהגנות שדיני העבודה מבקשים לספק (הרציונאל של דיני העבודה: חוסר שוויון מהותי מתחילת היחסים – שנולדים לתוך חוסר השוויון – ועד סיומם).  האם אותו הסכם שנחתם תמיד יתפס ככזה שנוצר מתוך חוסר שוויון מובנה בתוך מערכת היחסים? האם אחד מבני הזוג לעולם יגרר לחתום על ההסכם מתוך חולשתו?

שתי אופציות: מצד אחד לקבוע שבמדינת ישראל לא ניתן לקבוע יחסי ממון (כך שהדין אינו ניתן להתנאה בכל הקשור לחלוקת הממון), ומצד שני – בהתאם למה שנקבע בישראל – לאפשר לבני זוג לערוך הסכם ולהתנות על מה שאומר ה"הסכם האחיד" שבחוק יחסי ממון.

בארה"ב לא ניתן לעשות הסכם ממון מבלי ששני הצדדים מיוצגים כל אחד ע"י עורך דין נפרד (דרישה שלא קיימת בישראל). הדין האמריקאי הגיע למסקנה שהוא מאפשר הסדרים ממוניים בין בני זוג; אבל הוא ביקש ודאות לכך שנוטרלו מקסימום החולשות של בני הזוג. להבדיל, הדין השוויצרי לא מאפשר הסכם בו בסוף הקשר יכול לצאת מהקשר אחד מבני הזוג מוחלש לחלוטין. לביהמ"ש השוויצרי יש סמכות לשבור חלק מהחוזה (למרות שהצדדים קבעו הפרדה טוטאלית; אם במבחן ההפרדה הטוטאלית לאחר 20 שנה מישהו יוצא חלש, לביהמ"ש השוויצירי יש יכולת להתערב התערבות מסוימת בהסכם). בישראל מתאפשר כל הסכם מכול סוג שהוא.

החוזה הראשון שיישבר ע"י ביהמ"ש העליון יהיה חוזה קיצוני. הוא יפצח חוזה שיצור פער קיצוני ומאוד לא צודק. המטרייה תתבסס, לדעת מנדלסון, על בסיס דוקטרינת חוזה היחס. ברגע שביהמ"ש יקח בני זוג אחרי 20 שנה, כשאחד יוצא עם מיליון והשני עם כלום, בעקבות הסכם ממון בכתב שאושר ע"י בית-משפט, הוא לא יוכל לחדור את החוזה דרך הכללים הרגילים של חוק החוזים (עושק, כפייה, טעות, הטעייה). הדרך היחידה שלו תהא ע"פ דוקטרינת חוזה היחס: המנגנון שאומר שאת חוזה היחס יש להתאים לאורך השנים לנסיבות המשתנות במערכת היחסים . אכן, הצדדים יודעים שהחוזה עומד להיות  חוזה יחס, אבל אין בכך לשנות את ההלכה, לכאורה, שאם הנסיבות משתנות (כך שנוצר נזק חמור ביותר לאחד מהצדדים בחוזה היחס), יש לשנות את הוראות החוזה בהתאם לשינוי נסיבות אלו.

המסקנה: חוזה שחור ולבן הוא לעולם לא טוב. רצוי ליצור חלק איזוני בחוזה, שלא יגרום לכך שיצא צד אחד חלש לחלוטין וצד שני מעוך לחלוטין. החוזה חייב להגן על מה שחייבים להגן עליו כך שלא יווצר פתח לא מוגן אליו יוכל להיכנס צד חלש ע"מ שלביהמ"ש יהיה הרבה יותר קשה להתערב.

אכן, המעוז האחרון לכאורה שנותר בטוח וודאי מבחינת יחסי הממון הוא הסכם ממון. אבל מדובר רק בלכאורה. היום (בניגוד לעבר ולגישת שמגר, לדוגמא בפ"ד פגס בדבר קדושת החוזה), זה רק לכאורה : הרכב שופטי ביהמ"ש העליון יוכל לסטות בקלות מהלכת פגס ולחדור בקלות יתרה את הסכמי הממון באמצעות קונסטרוקציות משפטיות כאלה או אחרות.

דיני משפחה– דיני הורים וילדים

זהו נושא פחות שכיח מיחסי ממון אבל בהחלט הנושא הקשה ביותר– הקונפליקטים יכולים להיות קונפליקטיים אמיתיים של ממש. להלן הדוגמאות הקשות ביותר:

• זוג חילוניים התחתן, הוליד ילדים, והתגרש. כעבור שנתיים, הילדים בני 11 ו- 7 והאישה חוזרת בתשובה. האשה רושמת את הילדים לבית ספר חרדי. מאבק ההחזקה הופך להיות מעבר למשמורת הפיזית אלא נגרר גם למשמורת הרוחנית. מעבר לכך, זה כבר לא מאבק אסטרטגי על הילדים לצורך השגת כסף אלא מאבק ערכי של ממש : מבחינת אמונתה של האם המחשבה שהילדים ביום שישי רואים טלוויזיה ונוסעים באוטו, זה מבחינתה שומו שמיים. וכך גם בדיוק מהצד השני: אם הבת מפסיקה ללכת להתעמלות מאחר וזה בניגוד לאמונת האם, זה משהו שהגבר לא יכול לסבול.

• אשה שהתגרשה מבעלה מתאהבת בניו יורקי, ודורשת להעביר את הבנות לניו יורק – כך שהקשר של הבנות עם האב לא ישאר קשר של שתי פגישות בשבוע אלא מן הסתם יהפוך מקשר של "אבא" לקשר של "דוד רחוק" שנמצא במדינה מעבר לאוקינוס.

המונח טובת הילד הוא מושג נזיל ומשתנה מסיטואציה לסיטואציה. אין טובת הילד בתיק הגירה כבטובת הילד בתיק אימוץ, ואין טובת הילד כבתיק אימוץ מאשר בתיק הגירה. ופה הבעיה הקשה ביותר: טובת הילד, בהתאם להשקפת מנדלסון (בצורה בוטה) היא בסיכומו של דבר היא השקפת עולם חברתית, תרבותית וסוציולוגית. כי טובת הילד ע"י אחד תיתפס בצורה שונה לחלוטין מהשני.

בהקשר מירוץ הסמכויות אחד מהנושאים הקריטיים הוא נושא החזקת הילדים, והסיבה לכך נובעת בדיוק מהנ"ל: השקפת העולם השונה של דייני בתי הדין (איך הם רואים את טובת הילד) מול השקפת העולם של שופטי ביהמ"ש לענייני משפחה. זו השקפת עולם ערכית שונה אמיתית; לא השקפת עולם שונה בהקשר הפוליטי גרידא. מכאן הקושי האדיר, שגם מאיץ את מירוץ הסמכויות בענייני ילדים העוסקים בטובת הילד. אין ספק שטובת הילד היא לא להיות עם אשה שמתרועעת עם גברים רבים בעיני דיין חרדי; אבל שופט אזרחי לא באמת – באופן אמיתי – יראה את זה כמנוגד לטובת הילד כל עוד הילד לא נחשף לאותם עשרות גברים (שמוחבאים מבחינת הילד). מבחינת השופט האזרחי טובת הילד תיפגע רק אם יש משהו ישיר בהתנהגות האם שפוגע בילדים.

לכן, שופט שיבוא ממגזר שבו ענישה גופנית היא ראויה כי היא באמת אקט חינוכי – טובת הילד מבחינתו היא סוג אחד ושונה משופט שבא מתרבות בה יש איסור על הפעלת אלימות חינוכית. טובת הילד, על-כן, היא באמת מושג נזיל שמושפע מתפיסת עולם והשקפת עולם של השופט היושב בדין. השופט לא יכול להתנתק מהשקפות עולמו האישיות כאשר מדברים על השקפת עולם ולא על איזשהו נתון מתמטי או מדעי.