ידועים בציבור

יניב גבריאל ושות' – משרד עורכי דין ויועצי מס הינו אחד המשרדים המובלים והבולטים בארץ, המונה צוות משפטי של עורכי דין וביניהם כמה מן המשפטנים הבכירים במדינה.

לצורך מתן מענה משפטי מקצועי ודווקני, יניב גבריאל ושות' – משרד עורכי דין ויועצי מס מחולק למחלקות ייעודיות, אשר כל אחת ואחת מהן מתמחה ומתמקצעת בתחום ספציפי וייחודי.

בין מחלקות המשרד ניתן למנות את מחלקת המיסוי, המתמחה בטיפול בתיקי מיסוי אזרחיים, מיסים פליליים ומיסים בינלאומיים, מחלקת דיני עבודה ומחלקות נוספות המתמחות בתחומים
ייחודים אחרים.

מחלקת דיני משפחה וירושה מתמחה, בליווי משפטי שוטף בנושאי גירושים, אפוטרופסות, צוואות וירושות ונושאים אחרים השייכים לתחום המשפחה.

מחלקת דיני המשפחה עוסקת בכל הקשור להליכי גירושין בין בני זוג. הגישה המנחה אותנו היא גישה גישורית, מתוך אמונה, כי גירושין בהסכמה ובהידברות עדיפים על ניהול הליכים משפטיים ארוכים, יקרים ומכאיבים. במסגרת הליכי הגישור אנו מסייעים לבני הזוג המתגרשים להגיע להסכמות המוצאות ביטוין בסופו של התהליך בהסכם גירושין שנחתם בין הצדדים ומסייעים בידם בכל ההליכים הפורמאליים של אישור ההסכם וסידור הגט.

מודגש, כי מחלקת המשפחה במשרדנו צברה ניסיון רב והתמחות מיוחדת בתחומים הייחודיים לגירושין של חברי קיבוץ. בכלל זאת מתמחה משרדנו בתשלומי מזונות בקיבוץ המשתנה, בחלוקת רכוש תוך התייחסות להליכי שיוך דירות וכדומה.

תחום נוסף בו עוסקת מחלקת המשפחה הינו מינוי אפוטרופוס וטיפול בסוגיות הקשורות לחסויים ולאפוטרופוס עליהם. כמו כן נותנת המחלקה ייעוץ שוטף בענייני ירושה, לרבות הגשת בקשות לצו ירושה, וכן עריכת צוואות.

יניב גבריאל ושות' – משרד עורכי דין ויועצי מס מתמחה בכל מגוון הנושאים של דיני המשפחה והירושה, בין היתר בנושא : ידועים בציבור כפי שיוסבר להלן :

הרקע העובדתי הישראלי למוסד הידועים בציבור

מדינת ישראל חלוצה בעולם בכל הקשור לשבירת דיני הסטטוס בהקשר של הגדרת משפחה חדשה. יש אלפי מאמרים באקדמיה שכותרתם היא "משפחה במשבר", כשה"משבר" של המשפחה לדעת מנדלסון הוא לא באמת משבר; אלא תנועה של זוגיות מהפורמט הנוקשה של סטטוס ותכתיב מדינתי על האופן בו הגרעין המשפחתי אמור להתנהל אל מול בחירה של דרך חדשה שבני זוג בוחרים לחיות בה, כאשר למעשה הם לכאורה מבקשים לצאת אל מחוץ לגבולות הסטטוס. יודגש שאין בעולם המערבי תקדים למצב בו באופן אמיתי אנשים יכולים לקשור את עצמם לסטטוס מטעמי דת ומגבלות דתיות ("עתיקות יומין" כדברי ביהמ"ש) ומנועים בפועל מלקבל את הגנת הסטטוס. על כן, אפשר בהחלט לומר שבעולם המערבי כאשר פלוני בוחר שלא לחדור לדיני הסטטוס זו בחירה מושכלת מתוך ידיעה שהיא תוביל למסלול מסוים. במדינת ישראל לא כך – רבים מהידועים בציבור חיים כך – לפחות בתחילת הדרך – מכיוון שקיימת או מתקיימת לגביהם איזושהי מגבלה על פי הדין הקיים בישראל שמונע מהם את החדירה לתחום הסטטוס. זה יכול להגיע למצבים קיצוניים יותר ממגבלות דתיות גרידא (זוגות מעורבים/כהן וגרושה) כמו במצבים שכיחים בהרבה. הדוגמא המובהקת לכך היא אדם שלא מצליח לקבל את גיטו – אדם עגון לאורך שנים ארוכות – מה שלא מתקיים, כאמור, במדינות המערב הנאורות.

בעולם המערבי כל ההתנהלות של "משפחות חדשות" היא על פי החוק. לא ניתן לזכות בזכויות או לחוב בחובות אלא על פי חוקים קבועים ומוגדרים. כאשר במדינות המערב ראו שהמגמה החברתית משתנה, והעובדות בשטח יוצרות זוגיות חדשה – החוקים החדשים מטפלים בעניין הזה. כך לדוגמא, מוכרת "הצהרה לרשויות" (שותפות משפחתית רשומה). לא מדובר בחדירה לדיני הסטטוס אלא סוג של הכרה פורמאלית שלטונית במערכת היחסים של בני הזוג, שנקבעת על פי החוק. למעשה, בעולם המערבי יש התאמה של החוק למצב החברתי הקיים עם ודאות משפטית מוחלטת (מה הזכויות והחובות של נשוי בדיני הסטטוס אל מול "משפחה חדשה". הכל למעשה מוסדר ע"י המחוקק).

נרצה לשאול את עצמנו שאלה מאוד מרכזית: האם הדין הישראלי צריך להתייחס באופן שונה לזוגיות שהיא לא זוגיות של סטטוס שנוצרה כתוצאה ממגבלה חוקית כלשהי, לעומת זוגיות שנוצרה מחוץ לדיני הסטטוס כאשר לא מתקיימת שום מגבלה של חדירה את דיני הסטטוס אלא מתוך בחירה של אותם בני זוג מסיבה אידיאולוגית או סיבות כאלה ואחרות.

התערבות המחוקק – תנאים סוציאליים ודיני הירושה

ובכל מקרה, ישראל היתה הראשונה בה הרשות המחוקקת הכירה במוסד הידועים בציבור. ב- 1948 חיו בישראל נשים רבות שהחבר שלהן, שהיה בן זוג לכל דבר (לקראת נישואין), נהרג ממלחמה. על כן חוקקו הוראות שהכירו בקצבאות לידועות בציבור בצורה זהה לקצבאות שניתנו לאלמנות. ישראל, לראשונה בעולם, מכירה בזוגיות שהיא אינה זוגיות של סטטוס נישואין – דרך חוקים סוציאליים שבעיקרם או ברובם הם חוקים של קצבאות וגמלאות. זו ההתערבות הכמעט יחידה של המחוקק.

התערבות נוספת שלא קשור לזכויות סוציאליות מצויה בחוק הירושה הישראלי, בו קיימת הכרה סטטוטורית בידועים בציבור כבני זוג לצורך דיני הירושה. מדובר ב- 1965, מהפיכה של ממש – גם בזירה הבינלאומית.

למעשה, בשנת 1965 נוצר מסר כפול מאוד בעייתי ומטעה. מצד אחד, כל דיני המשפחה מתנהלים ע"י דין דתי שאינו מכיר בידועים בציבור כמוסד לגיטימי; ההפך הוא הנכון – מדובר בפעולת זינוי, חיים בחטא, דרך חיים שלא ניתן להכיר בה, מה שגולדברג עשה בשירותים לפני 20 דקות. מצד שני, משפט של הכנסת שמכיר בידועים בציבור, אבל על בסיס מאוד ברור – מצוקה שאפילו לדתיים היה קשה להתמודד איתה (במיוחד ב- 1948).

המהלך השני – התערבות בית-המשפט העליון

אבל כאן זה נעצר. מכאן מתחיל המהלך השני, הבעייתי יותר: יצירת מערכת דיני משפחה מקבילה ע"י בית-המשפט העליון, בלא אבחנה ומבלי לשאול מדוע בני הזוג הניצבים לפניו לא חדרו את דיני הסטטוס. בית-המשפט העליון אף לא מעלה את העניין כאיזשהו נימוק לשוני. הנ"ל למרות פסק-דין אחד בודד, שהיום כבר לא רלבנטי מבחינת הפסיקה של השנים האחרונות. בכל מקרה, ביהמ"ש לא עושה אבחנה בין ידועים בציבור לבין נשואים במסגרת הרבה עניינים. המצב היום של ידועים בציבור בישראל הוא שבית המשפט העליון הביא אותם לזהות מוחלטת (באמירה מאוד גורפת), ואפילו עם הטייה לטובת הידועים בציבור מבחינת היכולות של בית-המשפט להרחיב את מערך הזכויות והחובות שנוצרים בנישואים אצל הידועים בציבור. .

בהתאם, בפ"ד פלונית הנשיא ברק מחיל את המצב המשפטי של דיני החוזים לא רק על נישואין אזרחיים אלא מפעיל את הקונסטרוקציה גם על ידועים בציבור

באקדמיה יש ויכוח בן שנים האם המהלך של בית-המשפט הוא נכון או לא. האבסורד הוא שהיסודות או הנימוקים של המתנגדים והתומכים נובעים מאותו מקום. לדוגמא, נימוק המגדר – לטענת אלה שבעד המהלך של ביהמ"ש, אין הבדל בין מערכת של סטטוס למערכת של דיני חוזים מבחינת הרציונאל של חזק מול חלש. המתנגדים באים בדיוק מאותו כיוון: מסכימים שיש צורות חבויות/זכויות שונות. אם מישהו בחר בצורה שונה מדיני הסטטוס הוא בחר למעשה את אותו מסלול שיוצר חבויות וזכויות שונות מהמסלול הסטנדרטי. כלומר: הבעד ונגד עושים שימוש באותן עילות משפטיות ונימוקים – כל אחד כדי לשכנע את כיוונו. לפי מנדלסון הפתרון צריך להיות באמצע הדרך: בהגדרה מוסדרת של המחוקק את המערכות השונות.

בית המשפט העליון באופן הדרגתי יוצר את המשפחה החדשה. יצירה זו פועלת בתחום של דיני החוזים (ברק לא המציא את השימוש בדיני החוזים בעניין פלונית) – זהו שימוש יום יומי בדוקטרינות החוזיות (ביחס לידועים בציבור), דרך הכרה בחוזה מכללא המבוסס על מצב עובדתי. המצב העובדתי הנדרש ע"י ביהמ"ש העליון הוא כפול:

1. עניין של קשר אינטימי – חיים כבעל ואישה, עם היסוד האינטימי, יסוד של אהבה, חיבה וייחודיות (בן זוג אחד וקבוע)
2. יסוד כלכלי של משק בית משותף – לא נדרש כאן לדוגמא ניהול חשבון בנק משותף. הדרישה לא יורדת לעומקים כאלה (אולם נכון שכאשר יש חשבון בנק משותף יותר קל לחדור את היסוד הכלכלי). אבל היסוד הכלכלי הוא קל מאוד: אם בני הזוג חיים תחת קורת גג אחת (כנדבך אינטימי במערכת היחסים) – כלומר ניהול משק בית כלכלי משותף – מתקיים היסוד העובדתי

הסכנה במהלכו של בית המשפט העליון: היעדרן של  הגדרות מדויקות וברורות

ביהמ"ש למעשה קובע שהשניים צריכים לחיות כבעל ואישה. זהו מבחן נורמטיבי/חברתי מאוד קל לכאורה: מסתכלים איך מתנהל הזוג הנשוי "הממוצע" ומנסים ללמוד גזירה שווה על זוג אחר שלא התחתן כדת משה וישראל. אבל זה לא תמיד כזה פשוט: לדוגמא, זוג מבוגר (בני 60) מכירים; לכ"א יש דירה. נוצר קשר אינטימי אבל כל אחד גר בדירתו (כל ערב הם בדירה אחרת). כעבור 10 שנים הגבר הולך לעולמו. מה קורה עם האישה? האם יש לה זכויות של ידועה בציבור? (והרי זכויות של ידועה בציבור הן למעשה זכויות של אישה נשואה – בהתאם להתפתחות פסיקת בתי המשפט ב- 30 שנה האחרונות).

לא בהכרח ניתן לקבוע שאותם בני זוג אכן "חיו כבעל ואשה". אלישבע ברק העניקה בביה"ד לעבודה זכויות. המשפט החשוב בפסק דינה של ברק הוא בעייתי. אין הגדרה כוללת של "מיהו ידוע בציבור". הידיעות בציבור – עד היום – נבדקת מקרה לגופו. לכן, בתיאוריה, אדם יכול להיות בסטטוס של ידוע בציבור לצורך חוק אחד ולא לצורך חוק שני. כי לכאורה, הגדרת הידיעות בציבור או התנאים העובדתיים הנדרשים כדי להקים את חזקת הידועים בציבור, משתנה בין חוק לחוק, פסק דין לפסק דין. על כן, בכל הליך זה נבדק בצורה נפרדת. כאן – האישה הלכה ותבעה את קופת הפנסיה שמכירה עקרונית בידועים בציבור, אולם בקופות אלה הגדרת "ידועים בציבור" היא "תחת קורת גג אחת לפחות 6 חודשים" – מוטיב של זמן לקשר. קופת הפנסיה טענה שהם לא גרו ביחד. אלישבע ברק פתחה למעשה את כל הפתחים להכרה בכל קשר: ברק קבעה שבתקופה המודרנית שלנו היום יש צורות שונות של ביטוי זוגיות; ובגיל 60 יתכן שבני 60 יבחרו להם בזוגיות של בית פה, בית שם, לפעמים פה, לפעמים שם, כזוגיות לגיטימית. מנדלסון: הרי זוגיות לגיטימית יוצרת זכויות וחובות של ידועים בציבור. ברק אומרת שהיא מוכנה לתת זכויות ששמורות לאנשים שחדרו לדיני הסטטוס ופעלו כזוג נשוי, גם לצורות זוגיות שונות מדיני הסטטוס של שניים שבחרו שלא לחדור את דיני הסטטוס וגם לא בחרו לחיות ע"פ המבחנים המאוד ברורים של הפסיקה (1 – כמו זוג נשוי; 2 – משק כלכלי אחד). ברק שוברת את ההגדרה העתיקה ומחילה תחתיה צורות זוגיות שהם לא כמו מוסד הנישואין הקלאסי והעתיק. מה שבעייתי באמירה הנ"ל נוצר כתוצאה מהחיבור של פסק הדין של אלישבע ברק עם פסק הדין של אהרן ברק: אהרן טען שדיני החוזים חלים על התנהגות וזוגיות גם אם היא לא של סטטוס; אלישבע מאפשרת לאנשים להכתיב לעצמם כיצד תראה הזוגיות שלהם. שילוב של השניים פותח פתח לתביעה של מערכת זכויות וחובות כמעט בכל קשר בין שני בני אדם, לפחות במערכת אינטימית ברמה הבסיסית ביותר. מרגע זה, למעשה, לא רק נהנים במערכת יחסים; אלא עושים כל הזמן חשבונות של זכויות וחובות – זוהגדרה אישית.

היום גם שני סטודנטים שנמצאים ביחד שנתיים יכולים להיחשב בדיעבד כידועים בציבור, אפילו אם הם לא ישנים כל יום באותו בית. זו אנרכיה של ממש לדעת מנדלסון. פסק הדין לוקח את 2 הפרמטרים העובדתיים הנוקשים לעיל שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון ומוחק אותם.  זוהי משפחה חדשה חדשה. אכן, מאוד שובה לב לאפשר לזוג מבוגר לשמר כל אחד לעצמו בית ומשק כלכלי ולא יהיו כל לילה ביחד ולא "לטרטר" אותם. אבל מהו הגיל שבו זה יעצור? מה עם בני 30 שלא רוצים לטרטר את עצמם? או בני 50? זו הסכנה – אין פה טיפת ודאות. (יודגש שהיה כאן קל לשופטת ברק: ספק אם היתה מגיע לאותה הלכה אם היה מדובר על תביעה לקבלת 50% מהעזבון, לדוגמא – מול קרן הפנסיה זה הרבה יותר קל להגדיר את האישה במצוקה).

התפתחות הפסיקה

למעשה, קיימים 2 מסלולים בהתפתחות הפסיקה: המסלול הסימבולי והמסלול המהותי

• המסלול הסימבולי עוסק ב"תפאורה" – ושואל האם ניתן לידועים בציבור את התפאורה של נישואין. ואכן, בתחילת הדרך ביהמ"ש העליון (פ"ד זמולון) לא מאפשר לידועים בציבור לשנות את שם המשפחה שלהם כמו שעושים אנשים נשואים (תוך הדגשת ההבדל בין הידועים בציבור לנשואים – הבדל סימבולי/ציבורי). ביהמ"ש עושה שימוש בציבור – במובן זה שהציבור זכאי לדעת ולא להתבלבל אם מדובר בזוג נשוי או לא. לאחר 30 שנה, בבג"צ אפרת ביהמ"ש העליון באמירה מפורשת קובע שהשתנו החיים ותפיסת הציבור – המוסד היום נתפס כלגיטימי בדיוק כמו מוסד הנישואין ועל כן קיימת חובה להעניק את הזכויות הסימבוליות – לפחות – לבני הזוג.
• המסלול המהותי – בע"א 2000/97 לינדורן נ' UPS הנשיא ברק סוגר את המחלוקת סופית, בהיבט המהותי. ברק עושה תרגיל לשוני – הוא רואה ידועים בציבור ונשואים בצורה זהה, ולכן הוא רואה עצמו כפוף לעקרון השוויון. למעשה, פסק הדין הזה שובר את האבחנה בין ידועה בציבור לבין אישה נשואה מבחינת עקרונות של חוקים שיוצרים מערכת של זכויות וחובות. זהו פסק הדין שסוגר את הנושא הזה:

חובתנו לפרש את הוראות הפקודה על בסיס עקרון השיוויון, מובילה אותנו למסקנה, כי מבין שני פירושים אפשריים עלינו לבחור באותו פירוש המקדם את השיוויון והשולל את ההפליה. ודוק: איננו אומרים כלל, כי לענין כל דבר חקיקה, טיפול שונה באישה (או אלמנה) נשואה ובאישה (או אלמנה) ידועה בציבור, יוצר הפליה בין השתיים. הכל תלוי ברלבנטיות של ההבחנה; הכל תלוי בתכלית הספציפית המונחת ביסוד ההסדר. אם על פי תכלית זו, השוני בין אשה (או אלמנה) נשואה לבין אשה (או אלמנה) ידועה בציבור הוא רלבנטי, אין לראות בו הפליה. אם, לעומת זאת, על פי תכלית החקיקה הספציפית השוני אינו רלבנטי, תהא בכך הפליה. אכן, על הפרשן לעשות כל מאמץ אפשרי – במסגרת נאמנותו לתכלית של דבר החקיקה – ליתן ללשון החוק אותה משמעות שתמנע הפליה ותקיים שיוויון.

השאלה המהותית שם היתה שאלה של שותפות רכושית. על בני זוג ידועים בציבור הוחלה ע"י הפסיקה חזקת השיתוף. במסגרת השוואת מעמדם של בני הזוג הנשואים והידועים בציבור, בפן הרכושי ביהמ"ש העליון מפעיל את חזקת השיתוף שעד חקיקת חוק יחסי ממון בשנת 1974, היתה חזקה שהוחלה על בני זוג נשואים ככל שאנו עוסקים בעניינים הרכושיים – כלומר: מערכת הדין האזרחית בחלקה את הרכוש שנצבר תוך כדי הנישואין בין נשואים הפעילה חזקה ראייתית – שאומרת דבר פשוט: שזוג שחי חיים תקינים במשק בית משותף רואים אותו כמתכוון על פי דיני החוזים לחלק את כל הרכוש שיצבר במהלך הנישואין בחלקים שווים. את אותה חזקה ראייתית חוזית מניח ביהמ"ש העליון בפ"ד שחר נ' פרידמן על הידועים בציבור. זהו פן של המסלול המהותי: ביהמ"ש העליון, בטיפול של כל זכות וזכות, יוצר משטר מעניק – משטר יוצר זכויות וחובות – לידועים בציבור. בסוגיה הרכושית ביהמ"ש העליון מעניק את הזכויות לידועים בציבור מכוח דיני החוזים, מכוח חזקת השיתוף.

בפ"ד סלם היה מדובר על זוג ידועים בציבור שנפרדו. כאן יש ציטוט של פרפורי הגסיסה של האבחנה בין זוגות נשואים לידועים בציבור. השופט מצא קבע שם לפני 7 שנים כי:

ההבדל בין זוג נשוי לבין זוג הידוע בציבור כנשוי הוא, לצורך הנושא שלפנינו, רק בכך, שרובץ נטל הוכחה כבד יותר על מי שמנסה להוכיח את כוונת השיתוף בנכסים של ה'זוג הידוע בציבור

למעשה, מצא מדבר על הבדל, הבדל שנעוץ בנטלי ההוכחה, כאשר אצל ידועים בציבור מצא דורש נטל הוכחה כבד יותר (בהערה מוסגרת: מה זה "נטל כבד יותר" במסגרת דיני משפחה?!).

טעמו של השוני נעוץ בהבדל שבין רמת המחויבות ההדדית המאפיינת את קשר הנישואים לבין זו המאפיינת את הקשר שבין ידועים בציבור; שהמחויבות הגבוהה הכרוכה בנישואים טבועה במוסד הנישואין עצמו, ולא בנקל יכול מי מבני הזוג להשתחרר ממנה, ואילו רמת המחויבות שבין בני-זוג ידועים בציבור נובעת מנסיבותיו של הקשר במקרה הנתון ותלויה, כל-כולה, ברצונותיהם המשתנים של בני הזוג. אמור מעתה, כי בעוד שביחס לבני-זוג נשואים, הרי שבהעדר ראיה לסתור, די בהתקיימות התנאים להקמתה של חזקת שיתוף (קרי: אורח חיים תקין ומאמץ משותף) כדי להחיל עליהם דין שיתוף ביחס לכל נכסיהם מכל סוג שהוא, הרי שביחס לבני-זוג ידועים בציבור, הקמתה של חזקת שיתוף – שלא הובאו ראיות לסתירתה – עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים את [345] בני-הזוג בחייהם היומיומיים, או שנרכשו על-ידם במשותף. להחלת דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מהם, ולוא גם כאלה שנצברו על- ידיו בתקופת החיים המשותפים,תידרש ראיה נוספת כלשהי, שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת שיתוף בנכס המסוים (או בכלל נכסיו) של בן-הזוג

בעיני מנדלסון זהו פסק דין היסטורי; היסטוריה שיפוטית. השופט מצא ניסה ליצור איזושהי אבחנה במאבק הקיים באקדמיה בין נשואים לבין ידועים בציבור ובנסיבות ליצירת קשר מסוג א' ולא קשר מסוג ב'. השופט מצא אומר למעשה שזוג שבחר שלא להינשא הוא שונה מזוג שבחר להינשא. זהו שוני ברמת המחויבות: מה שנטלו על עצמם בני הזוג בעת יצירת הקשר חייב להשליך גם על תוצאות הקשר. אבל אלו פרפורי גסיסה; זהו פסק דין שמנוגד לחלוטין להלכת לינדהורן, שהרי שם הנשיא קבע שאין סיבה ליצור שוני בין 2 סוגי קשר זהים; וזאת בניגוד לשופט מצא שרואה בשני סוגי הקשר כשונים מבחינת הבחירה של בני הזוג: ברק מוריד בלינדהורן את האבחנה המרכזית שהיה ניתן לעורר בסלם. מבחינת ברק שתי המערכות (נשואים וידועים בציבור) יוצרות זכויות וחובות שאין סיבה לשוני או לאפלייה ביניהן.

סיכום הדין המהותי והתפתחות הפסיקה

• רכוש  – למרות פ"ד סלם נ' כרמי – הדין היום הוא שיתוף מוחלט.
• מזונות – פ"ד פלונית מטיל חובות במזונות בין ידועים בציבור. השוני הוא שמכיוון שהמזונות בפ"ד פלונית מבוססים על קשר חוזי, לכאורה – חבות המזונות יכולה להיות של הגבר כלפי האישה אבל באופן חוזי, גם של האישה כלפי הגבר.
• שמות – זהות
• ירושה – זהות
• יכולת לערוך הסכמים – זהות
• סיום הקשר – שוני מהותי – כאן האבסורד וכאן מה שברק מכוון אליו במובלע. נוצר מסלול אזרחי ומפתה של דיני משפחה אזרחיים (מערכת הזכויות והחובות לכאורה היא לפחות זהה; המעכרת הסימבולית היא זהה): יש כאן סוכריה של ממש: אין כאן את כל תחלואי הדין הדתי של פירוק הקשר, של עגינות, של ערכאת שיפוט רבנית. זהו מסלול שביהמ"ש יוצר בשקט – אבל באופן מאוד מכוון: אזרחי ישראל, הכנסת לא דואגת לכם. במצוקות ובתחלואים של הקשר הדתי. אנחנו בביהמ"ש העליון ניתן לכם אלטרנטיבה חברתית ללא תחלואים, עגינות, עילות גירושין – בלי כלום; ובצד של הזכויות והחובות תקבלו בדיוק אותו דבר. ואכן, כל עוד הכנסת לא תטפל בתחלואים של הדין האישי בדיני הסטטוס, האלטרנטיבה של ביהמ"ש העליון קורצת לרבים.