יניב גבריאל ושות' – משרד עורכי דין ויועצי מס הינו אחד המשרדים המובלים והבולטים בארץ, המונה צוות משפטי של עורכי דין וביניהם כמה מן המשפטנים הבכירים במדינה.
לצורך מתן מענה משפטי מקצועי ודווקני, יניב גבריאל ושות' – משרד עורכי דין ויועצי מס מחולק למחלקות ייעודיות, אשר כל אחת ואחת מהן מתמחה ומתמקצעת בתחום ספציפי וייחודי.
בין מחלקות המשרד ניתן למנות את מחלקת המיסוי, המתמחה בטיפול בתיקי מיסוי אזרחיים, מיסים פליליים ומיסים בינלאומיים, מחלקת דיני עבודה ומחלקות נוספות המתמחות בתחומים
ייחודים אחרים.
מחלקת דיני משפחה וירושה מתמחה, בליווי משפטי שוטף בנושאי גירושים, אפוטרופסות, צוואות וירושות ונושאים אחרים השייכים לתחום המשפחה.
מחלקת דיני המשפחה עוסקת בכל הקשור להליכי גירושין בין בני זוג. הגישה המנחה אותנו היא גישה גישורית, מתוך אמונה, כי גירושין בהסכמה ובהידברות עדיפים על ניהול הליכים משפטיים ארוכים, יקרים ומכאיבים. במסגרת הליכי הגישור אנו מסייעים לבני הזוג המתגרשים להגיע להסכמות המוצאות ביטוין בסופו של התהליך בהסכם גירושין שנחתם בין הצדדים ומסייעים בידם בכל ההליכים הפורמאליים של אישור ההסכם וסידור הגט.
מודגש, כי מחלקת המשפחה במשרדנו צברה ניסיון רב והתמחות מיוחדת בתחומים הייחודיים לגירושין של חברי קיבוץ. בכלל זאת מתמחה משרדנו בתשלומי מזונות בקיבוץ המשתנה, בחלוקת רכוש תוך התייחסות להליכי שיוך דירות וכדומה.
תחום נוסף בו עוסקת מחלקת המשפחה הינו מינוי אפוטרופוס וטיפול בסוגיות הקשורות לחסויים ולאפוטרופוס עליהם. כמו כן נותנת המחלקה ייעוץ שוטף בענייני ירושה, לרבות הגשת בקשות לצו ירושה, וכן עריכת צוואות.
יניב גבריאל ושות' – משרד עורכי דין ויועצי מס מתמחה בכל מגוון הנושאים של דיני המשפחה והירושה, בין היתר בנושא : צוואות וירושות כפי שיוסבר להלן :
קטגוריה 2: "גיטין וצוואות"
אלימות במשפחה אינה עילת גירושין. סטירה חד פעמית ואפילו אונס של אישה בידי בעלה לא מהווים לפיכך עילת גירושין. אכן, יש איסור בדין הדתי לאנוס רעייה, אבל בין האיסור לעילת הגירושין המרחק גדול: זו עדיין לא עילה, ובמיוחד כאשר מדובר באונס שלצערנו ספק אם היה מוכח כאונס (אפילו בערכאות אזרחיות). האיסור יכול לגזור ענישה פלילית, והבעל יכול להיכנס לכלא. אבל זו לא עילה לסיום קשר הנישואין. באותה מידה, גם בגידה (ובגידה סתם) אינה מהווה עילה (אלא אם נכנסים לעילה המצומצת של רועה זונות, נדון בכך בהמשך הסימסטר).
הדין הדתי מכיר בגירושין (להבדיל מהדין הקאתולי). אבל הוא דורש אשם, ולא סתם אשם: אלא אשם בדרגת חומרה גבוהה מאוד, וגם כאשר מתקיימת אותה דרגת חומרה מצווה לעשות הכל למען שלום בית (וכאן גם עדיין לא פקעה הזכות לגט על תנאי כפי שדיברנו בפעם שעברה)
יש עילה כללית: שמהווה שיקוף של הרעיון הבסיסי (עילת אשם ברמת חומרה גבוהה). תנאי העילה קובעים כי כאשר יש התעללות קשה של הגבר באישה יש עילת גירושין. כלומר: המקור של עילה זו הוא בפיקוח נפש פיזי בשל סיכון לחיי האישה. לא צריך לדרוש ממנה להשאר במערכת נישואין שמסכנת את חייה. יודגש שהעילה הורחבה – גם מקום בו האישה עוברת התעללות נפשית (לא הורג את הגוף אלא את הנפש). אבל העילה הכללית איננה פותרת את הבעיות שהצבענו עליהם: יש פער מאוד גדול (לא רק במקרה של סטירה אלא גם במקרה של כמה סטירות, של כמה אירועי אלימות) בין המקרים היומיומיים לתנאי העילה הכללית (של רמת חומרה גבוהה). יש פוסקים שמפרשים את העילה בצמצום ויש כאלה שמפרשים אותה בהרחבה (שיקול דעת שיפוטי); אבל בסופו של דבר המרחק הוא גדול. אצל רוב הפוסקים החשש של גט מאוסה (גט שכופים על הבעל בעל כורחו) הוא עצום. יודגש שלא כל עילות הגירושין מצדיקות כפיית גט (הטלת סנקציה). יש (ואלו גם הרוב) עילות שמדגישות רק חיוב גט ולא סנקציה או כפייה (שיינתנו רק במצבים בהם יש פיקוח נפש).
גם במקום בו כבר יש כפייה וסנקציות, גם כאן בסופו של דבר יש תלות מוחלטת באמירה "רוצה אני". מספיק שהוא יבוא וידרוש תנאים או יגמגם – אין גט.
הוגשה לאחרונה עתירה שבמסגרתה נדרש סעד של רישום אזרחי של גירושין וזאת כדי לכבד – לפחות חלקית – את זכותה של האישה להינשא מחדש ואז אם זו תינשא מחדש לפחות לא תופעל לגביה סנקציה אזרחית של ביגמיה (מבחינת הדין הדתי ברור שאסור לה וילדיה יהיו "ממזרים"). ממזר הוא ילד שנולד בעקבות גילוי עריות (עונש מיתה!). הסיטואציה האחרת (שיכולה לייצר ממזר) היא אישה נשואה המקיימת יחסי מין עם גבר שאינו בעלה (וגם כאן מדובר במיתה). לעומת זאת, בכיוון ההפוך, מבחינת הבעל, האיסור לא קיים. בכל מקרה, ילדי אישה כזו יהיו ממזרים. לעומת זאת ילדי גבר שעשה את אותו מעשה (ילדים מחוץ לנישואין) אינם מוכרזים כממזרים. הנקודה החשובה: שיקול מניעת ממזרות של הילדים בעתיד הוא שיקול מאוד מכריע לנשים שמחליטות לקנות את הגט, ולדעת פלוני אנחנו כחברה לא צריכים לשדר לנשים מסר שאומר לשלם כל מחיר כדי להציל את הילדים. פלוני אישית ללקוחותיו החילוניות מייעץ שלא לשלם אגורה למען הגט. חירות לא נקנית בכסף.
יצוין שאחת מהחובות הגדולות בדין תורה המוטלות על הדיין היא להציל ולהקל על נשים עגונות, כלומר: לאפשר להם לקבל גט מבעליהן (כמובן מול חובה זו יש הרבה חובות להתחשבות בגבר). התופעה הרווחת היום בישראל היא לא בהכרח סרבנות גט (יש מעט מאוד נשים מסורבות) אלא סחטנות גט (כלומר: בסופו של דבר מגיעים לעמק השווה כי לא מדובר בחלק גדול מהמקרים בסרבנות מוחלטת), למרות שצריך לזכור כל הזמן כי סרבנות נמצאת ברקע של סחטנות ומשפיעה עליה.
ס' 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין)
ס' 1 עוסק בסמכותו הייחודית של ביה"ד הרבני לדון בענייני נישואין וגירושין. חוק זה למעשה החליף את סימן 53 כאשר סעיף 1 מגדיר את 2 העניינים הראשונים: נישואין וגירושין.
1. עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים
תחולת הסעיף – כללי
הסעיף מונה ארבעה תנאים מצטברים (החייבים כולם לחול) ע"מ שתהא סמכות לביה"ד הרבני.
- ענייני נישואין או ענייני גירושין – לדוגמא, מרידה לכשעצמה היא חלק מענייני נישואין. בסיטואציה בה אישה מורדת מחמת מאיסה, תוצאת המרידה היא עילת גירושין ולכן מדובר בענייני גירושין.
- יהודים
- בישראל
- אזרחי המדינה או תושביה
תנאי 1: ענייני נישואין או גירושין
תנאי זה זהה לדיון בענייני נישואין וגירושין (של סימן 51). אפשר להבדיל בין גירושין לגיטין (פרשנות שלא נתבקשה מביהמ"ש העליון). לכאן רלוונטי כל הדיון מהתרגילים הקודמים אודות סימן 51 (יחסי ממון – כן או לא? וכו').
תנאי 2: יהודים
לא נשלח לביה"ד הרבני מישהו שאינו יהודי. זה לא הוגן בפני ביה"ד הרבני (במיוחד אם נחייבו לדון בו כאילו הוא יהודי) וזה כמובן לא הוגן כלפי האדם עצמו (זה אינו בית-הדין שלו). יודגש שוב שהסעיף עוסק אך ורק בסמכות ביה"ד הרבני. ס' 2 לחוק עוסק בדין: קובע כי על יהודים בענייני נישואין וגירושין יחול דין תורה (איזה דין חל). הסעיף שלנו – ס' 1 עוסק בסמכות.
לצורך ס' 1 לחוק נבחן את התנאי הזה לפי המבחן האזרחי הרחב. המבחן האזרחי הרחב כולל גם דין דתי וגם שיקולים אזרחיים. למשל, אם מוסלמי מבקש להתגייר, הוא זקוק קודם כל ללכת לרב אורתודוקסי שיעבירו הליך ממושך וארוך של גיור, לאחר מכן לקבל תעודה מראש העדה (הרב הראשי לישראל או נציגו), עם התעודה הזו (המעידה כי התקיימו תנאי הדין הדתי) אותו מוסלמי לשעבר הולך לממונה על המחוז (פקיד במשרד הדתות לשעבר – היום משרד המשפטים) שם מתנהל פנקס ההמרות (ולא לבלבל בין זה לבין הפקיד במשרד הפנים שאחראי על רישום במרשם האוכלוסין – וזהו מרשם סטטיסטי גרידא המשמש לצרכים אזרחיים גרידא). לעומת זאת, הפקי הממונה על פנקס ההמרות, תפקידו מהותי יותר (הוא צריך לקבל את תעודת ראש העדה, לרשום על פיה כשרק מרגע הרישום הפך המוסלמי ליהודי – זהו רישום קונסטיטוטיבי, מכונן – שיוצר את ההשתייכות הדתית). ומכאן שרק לאחר הרישום במרשם זה אפשר להיכנס לביה"ד תוך עמידה בתנאי זה.
אך כמו בכל תנאי, יש סיבוכים ובעיות.
- אדם שעבר גיור אורתודוקסי אך שכח להירשם – האם אדם זה הוא יהודי לצורך ביה"ד הרבני? לא. לא חלים השיקולים האזרחיים של הרישום שכן לא מתקיים המבחן האזרחי כהלכתו אף על פי שמדובר דתית ביהודי (לצורך החוק הוא אינו). ברור שמעשית, אם הוא יגיע לביה"ד הדתי (שלא כל כך מעניינת אותו פקודת ההמרה) הוא ידון בו כיהודי לכל דבר.
- גיור רפורמי + רישום במשרד הפנים: רישום במשרד הפנים לא רלבנטי לדיני המשפחה (מזונות, נישואין ודין אישי) כזכור (אלא לעניינים אזרחיים גרידא) – ר' פ"ד פסרו-גולדשטיין. השאלה היא האם מדובר ביהודי לצורך סמכותו של ביה"ד הרבני. כמובן שלא: גם הדין הדתי לא מתקיים וגם השיקולים האזרחיים הרלבנטיים. יש לו תעודת זהות בה רשום לאום "יהודי", אך עדיין הוא אינו יהודי לצורך ביה"ד. ואולי טוב שכך: הביקורת שמופנית כלפי הרבנים האורתודקסים (מדוע אינם מקלים בגיור) היא במידה רבה לא מוצדקת והיא נובעת מאי הבנה לגבי מהות הגיור האורתודקסי. גיור זה הוא גיור בו הרב מוודא שהאדם מבין איזה משימה הוא לוקח על עצמו. להיות יהודי זה לא צ'ופר אלא עבודה קשה.. יהודי חייב בתרי"ג מצוות, ואילו לא-יהודי חייב בסה"כ ב- 7 מצוות כדי להגיע לעולם הבא. לכן, מבחינת רב אורתודקסי לבוא ולקבוע שפלוני יהודי, זוהי אחריות מאוד כבדה (כי לתפיסתו הוא גורם לאותו אדם נזק רב). שאלה מעניינת היא לגבי אחריות של רב בנזיקין.. (אבל לא רלוונטי לענייננו). לסיכום: זהו גיור רפורמי, שלא נכנסת לסמכות ביה"ד הרבני.
לא להתבלבל בין זה לבין נישואין רפורמיים של יהודים. אם מדובר ביהודים מלידה הם כן בסמכות ביה"ד הרבני אלא שהנישואין שלהם ספק אם תקפים בעיני בית-הדין הרבני. נישואין כאלה חשודים יותר בעיני ביה"ד הרבני מאשר קידושין פרטיים!
- המרה חד צדדית – אדם ואשתו מוסלמים ובמהלך הנישואין הבעל מתגייר, מקבל תעודת ראש עדה ונרשם במשרד הדתות אצל פקיד ההמרות כדין. ס' 4(2) לפקודת ההמרה קובע כי על אף הוראות הפקודה עדיין נשמרת הסמכות של ביה"ד שהיתה לו סמכות קודם (כאן ביה"ד השרעי) בשלושה עניינים: נישואין, גירושין, ומזונות (לא משמורת) (הערה: מכוח היקש הכלל הוחל גם מחוץ לפקודה על עדות לא מוכרות). בסיטואציה כזו יתכן שאדם יהודי לפי המבחן האזרחי והדתי לא יחשב "יהודי" לצורך תחולת ביה"ד. הסיטואציה תהיה שונה כאשר שני בני הזוג הפכו להיות יהודים (ר' ס' 4(2) לפקודת ההמרות שקובע חריג זה במפורש).
- אתאיסט – מהיהדות אי אפשר להסתלק. אדם שנולד לאם יהודיה (או מגוייר) לא יכול לקבוע שהוא אתאיסט. אי אפשר לצאת מהדת למצב של "אין דת". זוהי הלכה שהשתרשה בשנות ה- 70. התהייה היא האם אחרי המהפיכה החוקתית פסקי הדין הללו יעמדו בעינם (הדבר טרם נבחן בפסיקת בית-המשפט העליון).
תנאי 2: יהודים – בעייתיות "ספק יהודי"
הבעיה המרכזית בנושא, יותר משלוש הדוגמאות הנ"ל, הן לגבי ספק יהודי. בפ"ד בסן (סילבוס) לא ידעו בוודאות האם אמה של העותרת היא יהודיה, והיה צריך לקבוע אם אדם שהוא בספק יהודי נכנס לתחולת ס' 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים.
- רקע לסוגיה (שרלבנטי גם לפ"ד כהנוף מבחינת מה יהיה בסיומו של ההליך): אווה בסן היא ספק יהודיה ולכן נישואיה הם ספק נישואין;ספק תקפים. כיוון שספק בדיני אישות פועל לחומרא (הספק פועל ע"מ להחמיר), האישה צריכה גט בכל מקרה (הספק פועל לחומרא – צריך גט נקודה, יש ספק – אין ספק). בדיני ממונות הספק פועל לקולא (ע"מ להקל) וכך הגבר יכול לזכות להקלות מטורפות במזונות. לכן החשש של בית-המשפט הוא מסמכות ביה"ד הרבני בשל העוול שייגרם לאישה.
בפ"ד בסן (ובהמשך נראה ביקורת על הקביעה הזו) קובע בית-המשפט העליון כי "ספק יהודי = לא יהודי" ולכן אין סמכות לביה"ד הרבני.
20 שנה מאוחר יותר ניתן פ"ד בנקובסקי. מדובר באישה שכאשר היתה ילדה עברה גיור אורתודוקסי, אולם לאחר מכן היא לא מילאה מצוות. חלק מהפוסקים בהלכה טוענים שהגיור תקף, חלק סבורים שהגיור אינו תקף (כי כאילו מישהו אחר התחייב בשמה שהיא תקיים מצוות, ואיך ההורים מסוגלים להבטיח כזה דבר – זו גישת הסבורים כי היא לא יהודיה). בסיטואציה כזו קובע ביה"ד הרבני כי יש ספק אם היא יהודיה.
בבג"צ קפץ על הקביעה הזו השופט ברק. לגישת ברק, ספק הלכתי זהה לספק עובדתי (זהה לפ"ד בסן). השופט וייס, במינוי זמני ובדעת מיעוט קובע כי צריך להבחין בין ספק עובדתי לספק הלכתי. בספק העובדתי מילא (בסן). אבל בספק הלכתי – בתוך ההלכה עצמה – מי יסיר את הספק אם לא ביה"ד הרבני עצמו..? לפי וייס אין כאן קטגוריה של ספק יהודי; אלא מקרה של פוסקים שפוסקים אחרת, וביה"ד הרבני הוא זה שצריך לבחור ב"פוסק הנכון".
ברק מסיק מכך אי סמכות לביה"ד הרבני. אבל יש פה בעיה מכיוון אחר, מעבר להבחנה בין הלכתי לעובדתי (וזו אבחנה מעניינת). בפ"ד ורבר השופט זמיר מרחיב את הסמכות של ביה"ד הרבני לדון בעניינים אישיים. מדוע? הטענה היא כי ביה"ד הרבני בישראל הוא ביהמ"ש היחיד בעולם שיכול לסדר גט דתי כשר. ולכן, צריך להרחיב את סמכותו לדון בענייני אישות (לא בממון או בעניינים אחרים – שם יש מגמה הפוכה). במיוחד בנישואין וגירושין יש להרחיב את הסמכות. אותו הרעיון בדיוק צריך לחול קל וחומר גם על סיטואציית ספק יהודי, לדעת פלוני. נדמיין שבסן חיה כל חייה כיהודיה, נישאה ככזו, ומה שמעניין אותה זה אך ורק הגט. לפי פ"ד בסן נשללת אפשרותה להגיע למצב הזה אי פעם. היא מוכנה אפילו להיות ספק יהודיה עם גט לחומרא ובלבד שהיא תוכל להתגרש מהבחינה הדתית. לכן, בהיגיון של פ"ד ורבר על הסיטואציה של ספק יהודי (עובדתי והלכתי) המסקנה חייבת להיות שספק יהודי הוא כן יהודי, ולא ספק יהודי הוא לא יהודי. לא לשכוח: עוסקים אנחנו בענייני אישות (ס' 1) ולא בס' 3. להבדיל, בטיעון מהותי בג"צ צריך לקבוע שלא יפגעו זכויותיה של האישה למזונות משום שהיא ספק יהודיה.
יודגש שאפשר להשתמש בחלק מהמקרים בעקרון המניעות. אדם שהתנהג בצורה מסוימת משך הרבה זמן רואים אותו כמנוע מלטעון טענה מסוימת (כמו אדם שטוען שאינו יהודי על אף שכל חייו התנהג ככה). זו טענה חלשה: זה לא שולל את סמכותו של ביה"ד הרבני להעלות את הטיעונים הללו.
תנאי 3: בישראל
זהו למעשה התנאי המרכזי שנדון בפסיקה. פלוני מציע 2 חלופות פרשניות לתנאי "בישראל":
- אפשרות ראשונה: התנאי של בישראל מתייחס לענייני נישואין וגירושין – כלומר: רק ענייני נישואין או גירושין שמתרחשים בישראל בסמכות בית-הדין הרבני. לפי אפשרות זו, אם מדובר בתביעה לבטלות נישואין שארעו בחו"ל, אין סמכות לביה"ד הרבני. לעומת זאת, אם מדובר לתביעה לגירושין שמתרחשת בישראל, יש סמכות (כי הגירושין הם בישראל). אם מדובר על פסק דין הצהרתי על גירושין שארעו בחו"ל – אין סמכות. אם מדובר על תביעה לשלום בית בישראל – יש סמכות, אפילו אם הנישואין היו בחו"ל, מאחר ושלום הבית הוא בישראל (וכנ"ל גם דיני מורדת בישראל).
- אפשרות שנייה: התנאי של בישראל מתייחס ליהודים – רק יהודים (בעלי הדין) שנמצאים (ברמת הנוכחות) בישראל נמצאים בסמכות ביה"ד. דרישה זו בודקת את הנוכחות של בעלי הדין בישראל (וכנראה שיש מהפיכה פסיקתית – כי מאוד רוככה דרישת הנוכחות הפיזית).
הדרישה הראשונה היא עניינית (שהעניין עצמו לא יהיה בחו"ל) בעוד הדרישה השנייה היא אישית (שהאדם עצמו לא יהיה בחו"ל).
בפ"ד כהנוף יש גילוי אמיתי של אחד מהשיקולים שמכריעים בעניינים הפורמליסטים. השופט ברנזון קובע כי תפקידו לפרש בצמצום את סמכותו של ביה"ד הרבני, וזאת מ- 2 סיבות: סיבה כללית (כל סמכות שנגזרת מערכאה מדינתית לערכאה דתית מהווה חריג לכלל ולכן יש לפרשו בצמצום), והסיבה העיקרית לענייננו: לפי ברנזון הפרשנות המצומצמת מחויבת משום ש"ידוע" (קיסטר מבקר אמירה זו) "שביה"ד הרבני לא מכיר בתוקף נישואין אזרחיים, ומכיוון שכך הוא יכריז על בטלותם, כך שהאישה תיפגע. לכן, ברנזון בוחר באופציה הפרשנית הראשונה, למרות שלגופו של עניין הוא לא נותן שום סעד (שם היה מדובר בענייני גירושין – בהתאם לפרשנות הראשונה).
ביקורת: אולם מה הדין כאשר בני זוג מתחתנים בניו יורק ולאחר מכן עולים לישראל. מדוע שביה"ד הרבני לא ידון, אם לא הוא – מי ידון?
וכמו כן, מהי העמדה הרשמית של ביה"ד הרבני על נישואין אזרחיים? רוב השופטים סבורים כי לנישואין אזרחיים אין שום תוקף. בנישואין אזרחיים לא התקיים אף לא אחד מהתנאים הקונסטיטוטיבים (אין צורך לא בגט ולא בגט לחומרא). (טעות נפוצה לחשוב אחרת לפיה נישואין אזרחיים דורשים גירושין בביה"ד הדתי). לשים לב שלפי דעת המיעוט בביה"ד הרבני הגדול (מיעוט של המיעוט – מעט מאוד) יש תוקף לנישואין אזרחיים מכוח החזקה שאין אדם עושה בעילתו (נניח והם גרים ביחד 20 שנה, הוא לא התכוון ליחסי זנות במערכת היחסים הללו) מבלי להתכוון לאקט קנייני (קרי: הוא כנראה רצה לקדש אותה). ולכן, יש לכאורה ספק נישואין ולכן צריך גט לחומרא.אולם זו דעת המיעוט, ומזונות בכל מקרה לא יהיו.
