משמורת ילדים

יניב גבריאל ושות' – משרד עורכי דין ויועצי מס הינו אחד המשרדים המובלים והבולטים בארץ, המונה צוות משפטי של עורכי דין וביניהם כמה מן המשפטנים הבכירים במדינה.

לצורך מתן מענה משפטי מקצועי ודווקני, יניב גבריאל ושות' – משרד עורכי דין ויועצי מס מחולק למחלקות ייעודיות, אשר כל אחת ואחת מהן מתמחה ומתמקצעת בתחום ספציפי וייחודי.

בין מחלקות המשרד ניתן למנות את מחלקת המיסוי, המתמחה בטיפול בתיקי מיסוי אזרחיים, מיסים פליליים ומיסים בינלאומיים, מחלקת דיני עבודה ומחלקות נוספות המתמחות בתחומים ייחודים אחרים.

מחלקת דיני משפחה וירושה מתמחה, בליווי משפטי שוטף בנושאי גירושים, אפוטרופסות, צוואות וירושות ונושאים אחרים השייכים לתחום המשפחה.

מחלקת דיני המשפחה עוסקת בכל הקשור להליכי גירושין בין בני זוג. הגישה המנחה אותנו היא גישה גישורית, מתוך אמונה, כי גירושין בהסכמה ובהידברות עדיפים על ניהול הליכים משפטיים ארוכים, יקרים ומכאיבים. במסגרת הליכי הגישור אנו מסייעים לבני הזוג המתגרשים להגיע להסכמות המוצאות ביטוין בסופו של התהליך בהסכם גירושין שנחתם בין הצדדים ומסייעים בידם בכל ההליכים הפורמאליים של אישור ההסכם וסידור הגט.

מודגש, כי מחלקת המשפחה במשרדנו צברה ניסיון רב והתמחות מיוחדת בתחומים הייחודיים לגירושין של חברי קיבוץ. בכלל זאת מתמחה משרדנו בתשלומי מזונות בקיבוץ המשתנה, בחלוקת רכוש תוך התייחסות להליכי שיוך דירות וכדומה.

תחום נוסף בו עוסקת מחלקת המשפחה הינו מינוי אפוטרופוס וטיפול בסוגיות הקשורות לחסויים ולאפוטרופוס עליהם. כמו כן נותנת המחלקה ייעוץ שוטף בענייני ירושה, לרבות הגשת בקשות לצו ירושה, וכן עריכת צוואות.

יניב גבריאל ושות' – משרד עורכי דין ויועצי מס מתמחה בכל מגוון הנושאים של דיני המשפחה והירושה, בין היתר בנושא : משמורת ילדים כפי שיוסבר להלן :

משמורת וזכויות השיתוף

 

כזכור, חזקת השיפוט היא תוצאה של חקיקה שיפוטית שנסמכת על דיני החוזים מכללא והיא חזקה המקימה זכויות מעין קנייניות, בנגזר ממערכת עובדתית מסוימת. בפעם הקודם דיברנו על תנועה שארעה בבית-המשפט העליון שעשתה אבחנה בין סוגי הנכסים שעליהם חלה החזקה. סיימנו את הדיון בטענה לפיה בית-המשפט העליון מפעיל את החזקה גם על נכסים שבבסיסים לא יושבים ברציונאל של החלוקה הרכושית המשפחתית.

הרציונאל המשפטי שיושב בבסיס חוק יחסי ממון או בבסיס חזקת השיתוף (או כל מערכת משפטית אחרת שדוגלת בחלוקת הנכסים) הוא על בסיס הנכסים שנצברו במהלך הנישואין – זהו המוקד: מהלך הנישואין. המאמץ או השותפות המושקעת במהלך הנישואין ולאו דווקא מאמץ שווה (אלא משותף). הנכסים אותם קיבל צד במהלך הנישואין בירושה או במתנה (שלא נכנסים לתוך הקטגוריה שאומרת שהנכסים הנ"ל הושגו ע"י בני הזוג במאמץ תוך כדי הקשר הזוגי)- לא היו אמורים להיות נכסים משותפים.

למעשה, בית-המשפט העליון, בסתירה מוחלטת גם לחוק יחסי ממון (כך שביהמ"ש מוסיף על השוני הלכאורי בין זוגות שהתחתנו טרם החוק לזוגות שהתחתנו לאחריו), ושלא מתוך תפיסה משפטית (אלא מתוך תפיסה חברתית על מה צריך להיות בתוך השותפות המשפחתית) מנצל את המבנה המשפטי של חזקת השיתוף – הנסמכת על חוזים מכללא (חוזה אמיתי אבל לא חוזה שבאמת נערך בצורה מפורשת) – ומייצר קשר בין מספר שנות זוגיות לבין הסכם שנכרת לכאורה בין בני הזוג. ככל שמספר שנות הזוגיות עולות לכאורה, ההסכם שאותו כרתו בני הזוג – הופך להיות הסכם רחב יותר שבו גם יכללו נכסים שהתקבלו בירושה הוא היו בידי בני הזוג עובר לנישואין.

המסקנה: לגבי זוגות שנישאו לפני ה- 1.1.1974 (שכולם, מן הסתם, נופלים לקטגוריית שנות הנישואין המרובות), רכוש שנצבר בירושה או הגיע לבני הזוג לפני הנישואין או במתנה – הוא רכוש שניתן לנסות ולהפעיל עליו את דיני חזקת השיתוף.

יש טענה שההלכה פוגעת גם ברצונו של המוריש. ולפי מנדלסון, הרבה הורים יתחילו להשתמש בצוואה בתנאים כך שהרכוש מהעזבון ינתן אך ורק לילד ולא לבן הזוג. זה נושא קשה מאוד.

ידועים בציבור, כזכור חוסים תחת אותה מערכת רכושית – חזקת השיתוף. לכן, כל הדיון הנ"ל חל גם עליהם. הבעיה, לפי מנדלסון, שצריך להפנות לחשין (שמוביל את המהלך), היא משותפת: מה משך הזוגיות שבה תקופת הקשר הופכת להיות "מסוכנת" – כך שהרכוש שנצבר בירושה/מתנה הופך בפועל להיות רכוש משותף?  זה חוסר הוודאות האדיר שקיים היום בתחום הזה. וזה, כמובן, מסוכן. אכן, יש לאדם זכות לדעת גם עוד 20 שנה או 30 שנה מה זכויותיו לגבי הדירה שקיבל מהוריו מירושה; או מה הסיכוי שהמוסך שפלוני יורש היום במתנה (שהוקם ע"י הסבא) יהיה גם שייך לאשה עוד 20 שנה.!

לגבי נישואין אזרחיים – ברק כזכור קובע שיש 2 מערכות שחלות על נישואין אזרחיים: המערכת האזרחית ומערכת הסטטוס. אם היינו הולכים לפי דיני הסטטוס, היינו רואים שעל נישואין אזרחיים חל חוק יחסי ממון (להבדיל מידועים בציבור). אבל כזכור, לפי ברק זוג כזה מפתח גם נתיב חוזי, נתיב שעדיף לפנות אליו (בהקשר המזונות, אבל אין סיבה שלא להרחיב את ההלכה גם לענייננו, עקרונית). לכן, דווקא לגבי נישואין אזרחיים – המצב מסוכן ביותר (מבחינת חוסר הוודאות) שכן השופט יכול לבחור ללכת לחזקת השיתוף במקום ללכת לחוק יחסי ממון וכך להחיל הלכות חסרות ודאות לחלוטין.

הפתרון: ע"פ מגמת פלונית והמהפך האזרחי בדיני המשפחה, הדרך היחידה להתמודד עם חוסר הודאות ועם פסיקת בית המשפט העליון היא לחתום על הסכם ממוןשידון בירושות, מתנות, וכו'.

שאלת כושר ההשתכרות והמוניטין

בפסק-דין גוזנר קבע בית המשפט העליון שנכסי הון אנושי אינם ברי חלוקה (בדומה לקביעה לפיה בנכסים עסקיים דרוש דבר מה נוסף, ואת המגבלות שהטיל על הזכויות הסוציאליות). יודגש שלמרות הקביעה הנ"ל במקרה הקונקרטי כן היתה חלוקה כלשהי.

גוזנר היה רופא שיניים. אשתו הגישה כנגדו תביעה לחלוקת הרכוש המשותף, ובין היתר היא תבעה את מרפאת השיניים (העסק) ואת כושר השתכרותו, תואר הדוקטור שלו, המוניטין שלו כרופא שיניים, וכו'. בית-המשפט המחוזי העניק לה את מחצית שווי מרפאת השיניים "כעסק חי על ציבור לקוחותיו". למעשה, לרופא שיניים יש 2 דברים במרפאה: את המיכשור ואת המוניטין, שהרי המוניטין של העסק והמוניטין של גוזנר משתלבים (לכן, לפי מנדלסון, יש לפרש את הביטוי "כעסק חי על ציבור לקוחותיו" כמכוון למוניטין עצמו). בית המשפט העליון מאשר את פסק הדין. הרטוריקה היא של חלוקת עסק, לא של הון אנושי. אבל בפועל, חלוקה של "עסק חי" היא חלוקה של מוניטין.

בפסק דין נוסף שניתן בבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן נקבע שרואה החשבון בו דובר חייב בתשלום סכום קבוע על בסיס כושר ההשתכרות שלו לכל ימי חייה של האשה. פסק הדין אושר בביהמ"ש המחוזי (!!) ועסק בכושר ההשתכרות. רשות הערוער נמצאת כרגע לפני בית המשפט העליון.  התקלה לפי מנדלסון: אם זה כושר ההשתכרות שלו זה צריך להיות עד סוף ימי חייו המקצועיים (יש גבול לדעתו לחיוב שאפשר להטיל על אדם).

השופט אליקים רובינשטיין בפסק דין בו ניסו לקבוע מוניטין של עורכת דין (בתביעת בעלה), קבע שהאשה טרם צברה מוניטין ואין מה לחלק. ברם, פה מושמעת ההערה הראשונה של הש' רובינשטיין לפיה "אין ספק שביהמ"ש העליון במסגרת חלוקת הנכסים בין בני הזוג יצטרך לקחת בחשבון את המוניטין כנכס שנצבר במהלך הנישואין". זו "הירייה הראשונה" של רובינשטיין, ולכן גוזנר לא מרגש את מנדלסון (ברגע שביהמ"ש יגיד משהו על אותו הון אנושי – והוא יעשה את זה – גוזנר יהפוך לאות מתה בפסקי הדין של העליון). לרובינשטיין אין ממש מושג מה יהיה עם זה בעתיד, ושקריטריוניום לא הותוו; אבל אין ספק שברגע שיגיע הקייס הנכון לבית המשפט העליון הוא אכן יכתיב כללים של כושר השתכרות, מוניטין, וכו' כהון אנושי שנצבר במהלך הנישואין שיש לקחת בחשבון במהלך האיזון.

אין ספק שברגע שנכסי הון אנושי – נכסים לכאורה וירטואליים – ילקחו בחשבון, לא נצטרך לעשות שום שימוש בנכסים שהתקבלו בירושה או עובר לנישואין כדי להגיע לתוצאה צודקת מבחינת ההגנה על הצד החלש. וזה אכן יהיה המצב.

אבל הפחד של מנדלסון זה שבית המשפט לא ידע איפה לעצור, כך שאנשים יחשבו שכניסה לנישואין היא שעבוד של ממש כך שכל הכשרונות וההון האנושי – for life – שייכים לצד השני. אכן, המגמה היא רצויה. חייבים להתחשב בהון אנושי. אבל זה חייב להיות בגבולות. אסור שזה יהיה שוויוני. זה חייב להיות במדיניות משפטית ראויה ולא דהירה מטורפת כזו שאפיינה את פסיקת העליון בחזקת השיתוף בשנים האחרונות. אבל בגדול – כמובן שהמגמה של השופט אליקים רובינשטיין מבורכת.

תחולת חזקת השיתוף – לא ביחס לזכויות אלא גם ביחס לחובות

פלוני לקח הלוואה מהבנק של מליון שקל ע"מ לפתוח עסק. העסק כשל. לאור כשלון העסק הלך הבעל לבנק, לקח הלוואה, ונסע ללאס וגאס והפסיד את כל כספו. אותו אחד חייב לבנק עכשיו 2 מיליון ש"ח. האשה ביקשה להפרד. עולה השאלה מה הדין לגבי 2 המליון – האם הסכום יתחלק או לא? לכאורה, אם היינו מסתכלים על הסכם עסקי כלכלי היה ברור שלצד הקביעה כי כל זכות היא משותפת היה נקבע שגם כל חובה משותפת. אבל בפועל – יש תמימות דעים כי את ההלוואה למליון ש"ח לפתיחת העסק האשה תחלוק עם הגבר, בהנחה שיש לה נגיעה לעסק. השאלה היא לגבי ההלוואה ביחס להימורים.

בית-המשפט העליון, במסגרת נסיון להגן על צד חלש, קבע כי חזקת השיתוף חלה הן לגבי זכויות והן לגבי חובות, אולם – תלוי בסוג החוב. אין מבחן ברור. מה שכן ברור הוא הרציונאל: אם זה חוב שנצבר במהלך החיים השוטף, התקין והסביר של המשפחה אזי מדובר בחוב בר חלוקה (לדוגמא: כספים של הימורים וכספים על נשים אחרות מהווים חד משמעית, בהתאם לתפיסת עולמו של שופט בית המשפט העליון את הנורמה המשפחתית, ככספים שלא הוצאו באופן שוטף סביר והגיוני על פי התנהלות משפחה סבירה בישראל. ברור פה שהשקפת עולם יכולה לעוות את התוצאה הרצויה). ואכן, השקעה בבורסה – גם אם מדובר במניה הכי מטורפת בעולם – בחיים לא תיתפס ע"י ביהמ"ש העליון כפעולה "לא הגיונית" במהלך חיים סביר של משפחה ישראלית.

תחולת חזקת השיתוף – זכויות כלפי צד ג'

כזכור, הזכויות מכוח חזקת השיתוף הן מעין קנייניות. פלוני רכש תוך כדי נישואיו דירה. בשלב מסוים הוא הלך ולקח הלוואה לצורך הימורים (הדירה שימשה כבטוחה). מכיוון שהזכות היא מעין קניינית הדירה שייכת בחלקה גם לאשה, והרי אם האשה לא חתמה בפועל על המשכון הבנק – לכאורה – פגע בקניינה.

כשמגיע יום מימוש הדירה (ההלוואה לא הוחזרה) עולה השאלה האם לאשה יש טענה הגנה?. נקבע ע"י העליון שלא יכול להיות מצב שבו כל עסקה למכירת נכס כלשהו יצטרכו בה הקונים או המוכרים או תנאי השוק לבחון בבית המשפט לענייני משפחה אם יש זכויות או לא. לכן, לאורך השנים קבע ביהמ"ש העליון שזכויות מכוח חזקת השיתוף – הגם שהן מעין קנייניות – לא תפגענה בצד ג' שפעל בתום לב ובתמורה.

בפ"ד סיטין (ע"א 3002/93) ארעה תפנית: בית-המשפט העליון קבע כי כאשר עסקינן בדירת המגורים (אמירה שיוצאת מתוך הנחת העבודה שהשפיעה בתחילת הדרך על החלוקה השונה של הנכסים המשפחתיים והעסקיים, אותה אבחנה שהשפיעה בפסיקת חשין לגבי נכסים שהובאו לקשר לפני הנישואין), היא נכס משפחתי קלאסי שלגביו לעולם תחול החזקה, וגם אם הדירה לא נצברה במהלך הנישואין, נעלה מדרגה. כאן – זה היה קל מאוד: התביעה היתה כנגד הבנק. אבל ביהמ"ש העליון לא צפה את ההלכה לגבי התנהלות המשק הסביר, ביחסים בין צדדים מלבד בנקים. לפי פסק הדין הרי בכל עסקה בה קשור צד אחד מבני הזוג, יש חובת בדיקה ("חובת הזהירות") שמוטלת על הקונה (!) – על אותו צד ג'.

זהו פסק דין בעייתי : שכן תחולתו לא נפרסת רק על בנקים אלא על כל רכוש דירה שנראית על פניה דירת מגורים משפחתית. זו תוצאה לא סבירה; זו תוצאה שהיא כמעט ולא ניתנת לבדיקה. זוהי תקלה של ממש – אם לבני הזוג יש חשש שבן הזוג השני יבצע בדירת המגורים דיספוזיציה עליו לעמוד על זכויותיו המעין קנייניות על דרך הערת אזהרה. אבל להטיל את חובת הזהירות על צד ג' – זה מופרך ובעייתי ביותר לשוק החופשי. בהלכה מאוחרת קבע ביהמ"ש שעסק לא נכנס להלכה הנ"ל, לאור הבעיות החמורות עוד יותר שיווצרו בתנאי השוק. האבחנה לא ברורה.

חוק יחסי ממון בין בני זוג

כאמור, זהו משטר רכושי שונה. משטרים רכושיים באותה מידה בעיני מנדלסון חייבים להיות שווים בלא רלבנטיות לתאריך הנישואין. אולם, התוצאה הרכושית היום שונה בין כאלה שהתחתנו ב- 73 אחורה לבין אתה שהתחתנו ב- 74 קדימה.

ע"פ החוק לא יחול "איזון המשאבים" על נכסים שהביא מי מבני הזוג לנישואין ואו בנכסים שקיבל בן הזוג במהלך הנישואין בירושה או במתנה. בעת חקיקת חוק יחסי ממוןההלכה של בית המשפט העליון באשר לחזקת השיתוף היתה זהה לחלוטין : הלכה שקבעה שהחזקה חלה על נכסים שנצברו תוך כדי הנישואין אולם זו אינה חלה על יחסים שהביא מי מהצדדים לנישואין או נכסים שהתקבלו במתנה או בירושה. כלומר: בינואר 1974 כשהחוק יוצא לדרכו יש ישור קו מלא בין המשטרים הרכושיים (מבחינת סוג הנכסים הנכללים בשיתוף).

אולם, הפסיקה האחרונה באשר לחזקת השיתוף מאפשרת למי שנכנס לחזקה הזו, לסטות למעשה מישור הקו הזה. ההלכה לא מתיישבת עם לשון החוק.

בפ"ד יעקובי הנשיא שמגר מודע להבדל הזה. המשפט המרכזי והבעייתי שלו בפסק הדין הוא שלא ייתכן שוני בין שני המשטרים ובית המשפט יצטרך להשוות במבחן התוצאה בין שני המשטרים. שמגר למעשה קובע שלא יתכן אי יישור קו בין המשטרים. בעיני מנדלסון, החשש המשפטי של חוסר ודאות – לאור השוואת המערכות שלפי שמגר חייבת להיעשות – תיעשה בכיוון של כרסום מילותיו המפורשות של חוק יחסי ממון.

הטענה מנגד: החוק קובע הרי מפורשות : התגובה: אפשר (בדוקטרינות הנוהגות של ביהמ"ש העליון) להתגבר על זה בקלות. אם פלוני הביא לנישואין דירה, אבל בני הזוג התגוררו בה 20 שנה, שיפצו אותה ביחד, ריהטו אותה, צבעו אותה, וכו' – זו כבר לא הדירה שהובאה לנישואין. אפשר לכאורה לקרוא לתוך פעולות הצדדים כוונה, ולהגיד שלמרות שהחוק קובע אחרת, אזי כעברו 20 שנה ביהמ"ש יכול ויכול להגיע לשינוי תוצאתי!!. אין ספק שמי שחושב שיש לו הגנה בחוק יחסי ממון – טועה. המגמה משתנה.