לשון הרע

א. רקע

למעשה איזון בין עניינו של הפרט בהגנה על שמו הטוב לבין העניין הציבורי בחופש הביטוי ובחופש העברת המידע. עם השנים ניתן לראות התחזקות של חופש הביטוי לעומת השם הטוב. כבר במשפט העברי היה איסור "ללכת רכיל".

החוק הישראלי מנותק מן המשפט העברי, והוא גם איננו כפי שנהוג לחשוב יצירה ישראלית מקורית. החוק מבוסס כולו על המשפט המקובל האנגלי, שהיה מצוי בארץ במסגרת הוראות שונות בפקודת החוק הפלילי ובפקודת הנזיקין, ואוחדו ע"י המחוקק הישראלי.

יש לשים לב בשאיבה מאנגליה, כי מאז המנדט כבר נחקק שם חוק לשון הרע. אנו יכולים להתבסס רק על המשפט המקובל האנגלי, ולא על פסיקה בעקבות החקיקה החדשה שם.

על החוק נמתחה ביקורת, כאילו הוא מחמיר עם העתונות. למעשה החוק הקל עם העתונות במספר עניינים ביחס למצב הקודם.

ב. לשון הרע – עילת התביעה

פרק א': פרשנות

1. לשון הרע מהי

לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל מוצאו או דתו.

בסעיף זה, "אדם" – יחיד או תאגיד.

2. פרסום מהו

(א) פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –

      (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

      (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע.

3. דרכי הבעת לשון הרע אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה.

4. לשון הרע על ציבור (תיקון: תשכ"ז)

לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו.

5. לשון הרע על מת (תיקון: תשכ"ז)

לשון הרע על אדם שפורסמה אחרי מותו, דינה כדין לשון הרע על אדם חי, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא אם ביקש זאת בן זוגו של המת או אחד מילדיו, נכדיו, הוריו, אחיו או אחיותיו.

פרק ב': אחריות ותרופות

6. לשון הרע – עבירה

המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר זולת הנפגע, דינו – מאסר שנה אחת.

7. לשון הרע – עוולה אזרחית (תיקון: תשכ"ז)

פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15, 55ב, 58 עד 61 ו -63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944.

8. קובלנה

עבירה בשל לשון הרע לפי חוק זה תהא בין העבירות שבהן רשאי הנפגע להאשים על ידי הגשת קובלנה לבית המשפט.

9. צווים נוספים

(א) נוסף לכל עונש וסעד אחר רשאי בית המשפט, במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, לצוות –

      (1) על איסור הפצה של עותקי הפרסום המכיל את לשון הרע או על החרמתם; צו החרמה לפי פסקה זו כוחו יפה כלפי כל אדם שברשותו נמצאים עותקים כאלה לשם מכירה, הפצה או החסנה, גם אם אותו אדם לא היה צד למשפט; ציווה בית המשפט על החרמה, יורה מה ייעשה בעותקים שהוחרמו;

      (2) על פרסום תיקון או הכחשה של דבר המהווה לשון הרע או על פרסום פסק הדין, כולו או מקצתו; הפרסום ייעשה על חשבון הנאשם או הנתבע, במקום, במידה ובדרך שיקבע בית המשפט.

(ב) אין בהוראות סעיף זה כדי למנוע החזקת עותק של פרסום בספריות ציבוריות, בארכיונים וכיוצא באלה, זולת אם הטיל בית המשפט, בצו החרמה על פי סעיף קטן (א)(1), הגבלה גם על החזקה כזאת, ואין בהן כדי למנוע החזקת עותק של פרסום על ידי הפרט.

10. צו ביניים

הודה הנאשם או הנתבע שמקצת הדברים שפורסמו יש בהם לשון הרע או שמקצתם אינם אמת, רשאי בית המשפט, בכל שלב משלבי הדיון לפני מתן פסק-הדין, לצוות על פרסום של תיקון או הכחשה לאותם הדברים כאמור בסעיף 9(א) (2).

11. אחריות בשל פרסום באמצעי התקשורת (תיקון: תשמ"ד)

(א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת.

(ב) באישום פלילי לפי סעיף זה תהא זו הגנה טובה לעורך אמצעי התקשורת שנקט אמצעים סבירים כדי למנוע פרסום אותה לשון הרע ושלא ידע על פרסומה.

(ג) בחוק זה –

      "אמצעי תקשורת" – עתון כמשמעותו בפקודת העתונות (להלן – עתון) וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור;

      "עורך אמצעי תקשורת", בעתון – לרבות עורך בפועל, ובשידור – לרבות עורך התכנית שבה נעשה הפרסום;

      "אחראי לאמצעי התקשורת", בעתון – המוצא לאור, ובשידורי רדיו וטלוויזיה – מי שאחראי לקיומם.

12. אחריות של מדפיס-ומפיץ (תיקון: תשכ"ז)

פורסמה לשון הרע בדפוס, למעט בעתון בעל תדירות הופעה של ארבעים יום או פחות, המוצא לאור על פי רשיון בעל תוקף, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע גם מחזיק בית הדפוס, כמשמעותו

בפקודת העתונות, שבו הודפס הפרסום, ומי שמוכר את הפרסום או מפיץ אותו בדרך אחרת, ובלבד שלא ישאו באחריות אלא אם ידעו או חייבים היו לדעת שהפרסום מכיל לשון הרע.

1) מהי לשון הרע ?

סע' 1 – המילה החשובה ביותר היא "עלול".

התובע אינו חייב להראות שהוא אכן נפגע בפועל. די להציג את הפרסום ולטעון שהוא לשון הרע. כמו-כן יש להוכיח שהפרסום נעשה ע"י הנתבע, ומכוון כנגד התובע (יכול להיות בעייתי במקרה של פרסום מרומז). מעבר לכך אין צורך להוכיח מאומה.

אין צורך להוכיח נזק בפועל. הנזק ישפיע רק לעניין הפיצויים, אך גם תחום זה מוסדר באופן מגמתי לטובת הנפגע.

גם אין צורך בקיומה של הפגעות סובייקטיבית של התובע. אם כי בד"כ לא הייתה מוגשת תביעה ללא הרגשת הפגעות של התובע.

2) פרסום.

תנאי לכך שתתקיים לשון הרע היא שהדברים פורסמו. ההגדרה בסע' 2.

פרסום – לאדם זולת הנפגע.

סע' 6 – לפאן הפלילי – 2 אנשים זולת הנפגע.

סע' 7 – לפאן האזרחי – די באדם אחד זולת הנפגע.

אין צורך שהפרסום יהיה מיועד לאנשים האחרים. אין צורך להוכיח שמישהו אחר קרא את הפרסום. מספיק שהוא עשוי להגיע אליו/אליהם (סע' 2(ב)(2) – עוסק במקור במקרה של גלוית דואר).

סע' 2 – מגדיר את הדרכים בהם יכול להתבצע הפרסום.
באנגליה הייתה קיימת הבחנה בין libel (לשון הרע בכתב) ובין slander(בע"פ). היום הכל מאוחד תחת הכותרת – defamation.

סע' 3 – הפרסום יכול לנבוע מנסיבות חיצוניות, מההקשר או מרמזים. דוגמאות :

                ·   אדם שהציבו בובה בדמותו במדור הפושעים במוזיאון מדאם-טוסו בלונדון, ללא כיתוב בצידה.

                ·   פ"ד האלטון נ' ג'ונס.
עיתונאי כתב על דמות בדיונית של עו"ד בשם הארתמוס ג'ונס המתהולל בצרפת. עו"ד בשם זהה תבע וזכה. לשון הרע אינה דורשת כוונה, ולכן אין חשיבות לכך שהעיתונאי אפילו לא היה מודע לקיומו של הנפגע.

                ·   גברת קאסידי תבעה על כך שתמונת בעלה עם אישה זרה הופיעה בעיתון תחת הכותרת "הזוג קאסידי". עלולה להיות פגיעה בכך שמכריה יחשבו שהיא פילגש.

                ·   פ"ד אמסלם נ' רשת שוקן.
בעיתון העיר פורסמה כתבה על אולימפידת ההומוסקסואלים תחת הכותרת "אמסלם לא לבד". מההקשר ניתן היה להסיק שהכדורסלן אמסלם הומו.

3) כיצד נקבע קיומה של לשון-הרע ?

זאת סוגיה לביהמ"ש.

פ"ד מיכאלי נ' אלמוג[1]

המבחן לקיום לשון הרע כמשמעה בסע' 1 הינו אובייקטיבי.

אין כל חשיבות לשאלה האם התובע נפגע בפועל, אלא רק לאופן בו הפרסום עלול להתפס ע"י הציבור.

4) פגיעה במסגרת ציבור מסוים.

לעתים הפרסום ייחשב לפגיעה רק במסגרת ציבור מסוים.

פ"ד Bryne v. Din[2]

המשטרה החרימה מכונת-מזל ממועדון פרטי בבריטניה. נפל חשד להלשנה על אחד החברים, ועל קיר המועדון נתלה חמשיר לגביו, וכתוצאה מכך הוא סבל מהחרמה.

מפרסם החמשיר טען להגנתו כי למעשה שיבח את התובע על היותו אזרח שומר חוק.

ביהמ"ש  : הפגיעה איננה נמדדת בעיני קבוצה קטנה, אלא בעיני הציבור בכללותו. ביהמ"ש קיבל את טענת הנתבע, וקבע כי החושבים אחרת הינם חריגים שאין להתחשב בדעתם.

פ"ד ידין נ' צדה

פורסמה תמונתו של השחקן יוסי ידין על חבילת וופלות ללא רשותו. טען לפגיעה בקרב חבריו השחקנים, שאינם רואים בפרסום עניין מכובד, אלא ביזוי והדרדרות מקצועית.

ביהמ"ש : הפגיעה בקרב חבריו השחקנים אינה רלוונטית. לשון הרע מתגבשת במידה והחברה בכללותה רואה פסול בפרסום.

פ"ד אג'מיאן שאהה נ' דרדריאן[3]

פורסם על כומר בעיר העתיקה, שהוא משתף פעולה עם שלטונות ישראל. הוא טען כי זו פגיעה חמורה בקרב עדתו. הנתבע טען כי בכלל הציבור הישראלי הפרסום נתפס כחיובי, והסתמך על התקדים האנגלי.

ביהמ"ש (בייחוד בן-פורת) קבע כי טענת הנתבעים מרוקנת את העוולה מתוכן. לארכי-הגמון לא אכפת מה חושבים עליו במקום מרוחק, אלא מה חושבים עליו בקרב עדתו והקרובים אליו. יש להגן על האדם מפני פגיעה בסביבתו הקרובה.

שמו הטוב של אדם נמדד ביחס לקבוצת ההתייחסות שלו, גם אם בקרב הציבור הכללי אין פגיעה.

2 בעיות שמעלה פ"ד דרדריאן :

                ·   לביהמ"ש אין ידיעה שיפוטית על דעותיהם של בני-העדה, והוא הקובע את התקיימות לשון הרע. יהיו מקרים שהתובע יצטרך להוכיח לביהמ"ש את התקיימות התנאים.

                ·   האם יעלה על הדעת שביהמ"ש יקבע ששת"פ עם שלטונות המדינה הוא דבר שלילי?
ביקורת : הקביעה היא קביעה עובדתית – שבעיני ציבור מסוים זהו מעשה שלילי.
              ביהמ"ש אינו מאמץ את הנורמה שמאחורי העובדה.
              עם זאת, יש מקרים שאפילו קביעה עובדתית שכזאת אינה מתקבלת על
              הדעת, וביהמ"ש יסרה להכיר בה. למשל המקרה של דרדריאן הוא כזה.

פ"ד זה קובע מגמה חדשה – לשון הרע בקרב קבוצת ייחוס.

ביקורת   : שאלה מעניינת שלא נבחנה – האם אפשר להעלות כטענת הגנה במקרה שהציבור רואה כאן פגיעה, אך המעגל הקרוב של קבוצת הייחוס לא.

                   בפ"ד אמסלם ניסו לטעון כי בקבוצת הייחוס של אוהדי הספורט ברור ומובן שאמסלם לא הומו, וזו רק קריאה של מעודדים באצטדיון.

                   בסיס ההרחבה הייתה להעניק לאדם הגנה מיוחדת בקרב חבריו, ולכן טענת הגנה כמו זו חסרה את הבסיס הרעיוני. אין טעם להגן על אדם בקרב חבריו, כאשר שמו בציבור כולו מוכתם.

5) העוולה מול העבירה הפלילית

סע' 7 – מחיל את כל החלק הכללי של פקודת הנזיקין על העוולה.

סע' 6 – לעבירה הפלילית דרושה הוכחת כוונה, להבדיל מהעוולה. סע' 15(1) מאפשר הקלה במקרה שלא ידעו על הנפגע, ופותר מקרים כמו האלטון נ' ג'ונס.

6) לשון הרע נ' תאגיד

סע' 1 לחוק – לשון הרע ניתן להוציא על תאגיד.

סע' 10 לפקודת הנזיקין – תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה, אלא אם גרמה לו נזק.

ביקורת – ראוי כי תדרש הוכחת נזק ממוני ממשי, שאחרת סע' 10 מיותר.

הבעיה : קשה להוכיח נזק ממוני בעקבות פגיעה במוניטין.

בפועל, בפ"ד חברת החשמל התעלמו לגמרי מן הבעייתיות של תביעה מטעם תאגיד, ללא דיון בסע' 10 לפקודה.

7) לשון הרע נגד ציבור או חבר בני-אדם

סע' 4 – לשון הרע על חבר בני אדם או ציבור שאינו תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד. עם זאת, אין כאן עוולה אזרחית, או אפשרות לקובלנה. ההליך האפשרי היחיד הוא תלונה, שתניב תביעה פלילית מטעם היוהמ"ש.

פ"ד היוהמ"ש נ' שטרנהל

ד"ר שטרנהל כתב מאמר משמיץ כנגד בית המשפט העליון ובתי הדין הרבניים.

הוא הועמד לדין פלילי בגין לשון הרע, וזוכה במחוזי, בנימוק שעל "קבוצה" לא ניתן להגיש לשון הרע. בערעור נקבע :

– הדיינים הם קבוצה גדולה, עליה לא ניתן להוציא לשון הרע.

– שופטי העליון הם קבוצה ספציפית ומצומצמת, וכנגדה תיתכן לשון הרע.

כאשר הציבור מזהה את הנימנים עם הקבוצה, זוהי לשון הרע אישית כנגד כל אחד מהם באופן אישי. כאשר מדובר בקבוצה בלתי מזוהה, לא מתקיימת לשון הרע.

הפ"ד ניתן לפני חקיקת החוק, אולם אבחנה זו עדיין קיימת, גם לאחר חקיקת החוק.

סעיף 4 יחול על קבוצה בלתי מזוהה (ורק היוהמ"ש יכול להגיש תביעה במגבלות).

כאשר מדובר בקבוצה ספציפית, יכול כל אחד מהם להגיש תביעת לשון הרע בפני עצמו.

8) לשון הרע על אדם מת

תביעת לשון הרע היא תביעה אישית (כמקובל במשפט המקובל לתביעות נזיקין).

באנגליה היה מקובל כי לא ניתן לתבוע לשון הרע בשם אדם מת, הן עבור כזו

שבוצעה טרם מותו, והן כזו שבוצעה לאחר מותו.

בפסיקה האנגלית עקפו מגבלה זו ע"י כך שבני משפחתו של המת טענו כי לשון הרע עלולה לפגוע בהם, ולא רק במת.

המחוקק הישראלי עסק בנושא בשני סעיפים :

                ·   סעיף 25 :  לשון הרע פורסמה על אדם בחייו.
אם נפטר מבלי להגיש תביעה – לא קיימת לתובעים עילת תביעה, אלא אם הפרסום בוצע ב6- החודשים האחרונים לחייו (שאז אולי לא הספיק להגיש תביעה), ובתנאי שהדבר היה כה חשוב ליורשים עד כי הגישו תביעה תוך 6 חודשים ממותו.
אם נפטר לאחר שהגיש תביעה, היורשים צריכים בתוך 6 חודשים מן המוות להודיע כי הם מעונינים בהמשך התביעה (אינדיקטור למידה בה הדבר היה חשוב לתובע).
ההגבלה ל6- חודשים נובעת מכך שהחוק אינו מכוון לאפשר ליורשים לעשות הון מהתביעה, אלא לאפשר את קיומה במידה והדבר היה כה חשוב לתובע, עד כדי כך  שבני משפחתו נכונים לפעול במסגרת תקופת האבל הראשונית.

                ·   סעיף 5 : לשון הרע פורסמה לאחר מותו של אדם.
בניגוד לאנגליה, תיתכן עילת תביעה. ניתן להגיש תביעה כזו רק בהליך פלילי, ורק ביוזמת קרוב מדרגה ראשונה של המת (הטעם – לאפשר למקורבים לטהר את שמו של המת). פניית הקרובים היא הכרחית ונדרשת, שכן המשפט עלול לחשוף גם צדדים רעים לגבי המת.

אותן הוראות קיימות למעשה גם בחוק הגנת הפרטיות, והן פשוט מועתקות מחוק לשון-הרע.

9) מי נושא באחריות ?

קיימת מגמה של הרחבת האחריות.

סע' 11 – מתייחס לאמצעי התקשורת. האחריות מוטלת על :

                ·   מי שהביא את הידיעה לאמצעי התקשורת (בכפוף למגבלת סעיף 15(11).

                ·   עורך העיתון.

                ·   מי שהחליט בפועל על הפרסום.

                ·   האחראי על העיתון (המו"ל) יהא אחראי באחריות אזרחית.

הטעם בריבוי האחראים :

משום שאמצעי התקשורת מהווים כלי מסוכן ביותר בתחום הפגיעה בשמו הטוב של אדם, והפגיעה העשויה להיגרם דרכם היא עצומה.

כמו-כן הייתה שאיפה להבטיח כי ניתן יהיה לפצות את הנפגע באופן משמעותי (בעיקר מהמו"ל, שהוא בד"כ בעל הכסף).

סע' 11(ב) קובע לעניין פלילי בלבד הגנה לעורך, במקרה שנקט אמצעי זהירות סבירים, ולא ידע על הפרסום. מאחריות אזרחית לא קיים פטור.

סעיף12  – מטיל אחריות גם על המדפיס ועל המוכר (המחשה לסיכון הרב שבכלי התקשורת).

סעיף זה מאפשר למצוא אחראים במקרה של עלונים שלא ידעו מי חיבר אותם. ההנחה – בעל בית דפוס יוכל לשלם. חל בעיקר על ספרים או עלונים, שהתעורר לגביהם חשד מהנסיבות שהם מכילים לשון הרע. אין ציפיה שהמוכר ידפדף בכל דבר שהוא מוכר.

טענות הגנה – המדפיס והמפיץ יהיו חייבים רק במקרה בו ידעו, או היו צריכים לדעת, אודות לשון הרע.

כל הנ"ל לא יחול על עיתון שתדירות הופעתו 40 יום או פחות. הטעם – בפרקי הזמן הללו לא ניתן לפגוע בחופש העיתונות ע"י הטלת חובה על המפיץ/מדפיס.

10 ) השימוש בעילה

ככלל, בארץ נעשה שימוש מועט יחסית בתביעות לשון הרע. הסיבות :

* משך הטיפול בפרשה ארוך.

* הפיצויים הנפסקים נמוכים.

* התובע נאלץ להיחשף ציבורית.

 

ג. לשון הרע – הגנות

פרק ג': פרסומים מותרים; הגנות והקלות

13. פרסומים מותרים (תיקון: תשכ"ז)

לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –

(1) פרסום המוגן לפי סעיף 28 או שהותר לפי סעיף 29 לחוק-יסוד: הכנסת, או פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א1951-;

(2) פרסום בישיבת הממשלה;

(3) פרסום על ידי הממשלה, או חבר ממשלה בתוקף תפקידו, או פרסום על פי הוראת הממשלה או הוראת חבר ממשלה בתוקף תפקידו;

(4) פרסום על ידי מבקר המדינה בתוקף תפקידו או פרסום כאמור מטעמו;

(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין  או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;

(6) פרסום על ידי חבר ועדת חקירה, כמשמעותה בסעיף 22 לחוק-יסוד: הכנסת או בפקודת ועדות חקירה,

      שנעשה תוך כדי דיון בפני הועדה, או בדין וחשבון שלה, או פרסום על ידי אדם שענינו משמש נושא לחקירת הועדה, בא כוחו של אדם כזה או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;

(7) דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21;

(8) דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע בישיבה פומבית של ארגון בין-לאומי שמדינת ישראל חברה בו, של ועידה בין-לאומית שאליה שלחה ממשלת ישראל נציג, של בית דין בין-לאומי, או של מוסד ממוסדותיה הנבחרים של ההסתדרות הציונית העולמית – הסוכנות היהודית לארץ ישראל;

(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;

(10) העתק או תמצית נכונה והוגנת ממרשם המתנהל על פי חיקוק או ממסמך אחר הפתוחים על פי חיקוק לעיון כל דורש;

(11) פרסום נכון והוגן – מלא, חלקי או תמציתי – של ה שפורסם קודם לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (3), (4), (7), (8), (9) או (10), ופרסום חוזר כאמור של מה שפורסם בישיבת הממשלה והממשלה  התירה לפרסמו.

14. הגנת אמת הפרסום (תיקון: תשכ"ז)

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

15. הגנת תום לב (תיקון: תשכ"ז, תשל"ט, תשמ"ד)

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3.

(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;

(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי א ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

(5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע –

      (א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או

      (ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6), או על אפיו, עברו מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת – הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;

(7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור;

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על נפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה;

(9) הפרסום היה דין וחשבון נכון והוגן על אסיפה פומבית או על אסיפה או ישיבה של תאגיד שלציבור היתה גישה אליה, והיה בפרסומו ענין ציבורי;

(10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן;

(11) הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי התקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת;

(12) הפרסום נעשה בשידור רדיו או טלוויזיה שלא הוקלט מראש והנאשם או הנתבע הוא מי שאחראי לפי סעיף 11 והוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על הכוונה לפרסם לשון הרע.

16. נטל ההוכחה

(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

       (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא ל האמין באמיתותו;

       (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

       (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי  סעיף 15.

17. שלילת הגנת תום לב (תיקון: תשכ"ז, תשמ"ד)

(א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת לא תעמוד הגנת תום לב לעורכו, למי שהחליט בפועל על הפרסום או לאחראי על אותו אמצעי תקשורת אם הנפגע, או אחד הנפגעים, דרש ממנו לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע ולא פרסם את התיקון או ההכחשה בכותרת מתאימה במקום, במידה, בהבלטה ובדרך שבה פורסמה אותה לשון הרע, ותוך זמן סביר מקבלת הדרישה; ובלבד שהדרישה היתה חתומה בידי הנפגע, שהתיקון או ההכחשה לא היה בהם משום לשון הרע או תוכן בלתי חוקי אחר, וארכם לא חרג מתחום הסביר בנסיבות.

(ב) היה הפרסום בעתון המופיע בתדירות פחותה מאחת לשבוע, יפורסמו התיקון או ההכחשה, לפי דרישת הנפגע, גם בעתון יומי.

18. הפרכה של טענות הגנה

הביא הנאשם או הנתבע ראיה או העיד בעצמו כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק זה, רשאי התובע להביא ראיות סותרות; אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית-המשפט לפי כל דין להתיר הבאת ראיות על-ידי בעלי הדין.

19. הקלות

בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:

(1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;

(2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;

(3) הוא לא נתכוון לנפגע;

(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים.

20. שמירת דינים

חוק זה אינו בא להתיר פרסום האסור על פי דין אחר ואינו בא לגרוע מחסינות הניתנת על-פי דין אחר.

טענות ההגנה מתחלקות לשלושה סוגים :

   ·   אמת דיברתי.

   ·   פרסום מותר.

   ·   תום-לב.

1) אמת דברתי

קבועה בסע' 14. לכאורה, זוהי טענת ההגנה הבסיסית והמתבקשת.

הנטל הוא על הנתבע. אין צורך לטעון בכתב התביעה כי הפרסום איננו אמת.

פ"ד היוהמ"ש נ' גרינוולד (משפט קסטנר)

גרינולד פרסם לשון הרע על קסטנר, והיוהמ"ש תבע אותו בפלילים.

אגרנט : נטל הראיה ניגזר מחומרת הדברים המוטלים בזולת. הנטל בלשון הרע אינו כמו במשפט האזרחי (50%), אלא קרוב מאוד לזה של המשפט פלילי (מעל ספק סביר).

פ"ד הארץ נ' מזרחי[4]

פרסום רשימת 11 ראשי הפשע המאורגן. עיתון הארץ זכה לגיבוי נרחב מן המשטרה. אף על פי כן לא הוכחו האשמות שהוטחו במזרחי אודות השתייכותו לפשע המאורגן.

מידת ההוכחה הנדרשת מצד התובע בתביעת לשון הרע תעמוד על רמה שבין ההוכחה האזרחית להוכחה הפלילית.

תיקון לפקודת הראיות קבע כי ניתן להגיש את פ"ד הפלילי כראייה במשפט על העוולה האזרחית.

קשה להקים הגנה זו מטעם נוסף. הדרישה של עניין לציבור.

ועדת ויתקון הכניסה תיקון בסע' 14. במקום "לציבור יש עניין בפרסומם", נקבע כי "בדברים יש עניין ציבורי".
הטעם – לא בכל רכילות עסיסית קיים עניין ציבורי לפי הנוסח המתוקן. יש בכך משום הגנה על הפרטיות, בנוסף לזו על השם הטוב.

שמגר קיבל בעבר את הגישה הרחבה לפיה קיים עניין ציבורי בכל דבר שמעניין את הציבור. הדיעה כיום בספרות שונה, וקובעת לטובת הפרטיות, כי עניין ציבורי מתייחס רק לעניינים בעלי חשיבות ותועלת ממשית לציבור.

אין בפסיקה הישראלית חיתוך מוחלט בין הגישה האמריקאית (לפיה התמנות למשרה ציבורית גורמת לצמצום דראסטי של הזכות לפרטיות) לבין הגישה השמרנית (הקובעת עניין לציבור רק לגבי הנושאים הרלוונטים לתחום העיסוק). בד"כ בוחרים דרך ביניים כלשהי.

בלשון הרע הפיצויים נתונים לשיקול דעתו של ביהמ"ש, ואינם תלויים בנזק. לביהמ"ש שק"ד רחב, וקביעת הסכום תושפע מפרמטרים כגון התנהגות הנתבע לאחר הגשת התביעה (התנצלות, אופן העלאת הטיעונים במשפט).

היצמדות לטענת "אמת דיברתי" מגדילה את הפיצויים שיוטלו על התובע אם יפסיד, שכן הוא המשיך לגרום נזק לנתבע גם לאחר התביעה.

הסיפא : ההגנה אינה נשללת בשל פרט לוואי לא אמיתי.

2) פרסום מותר

הגנה זו קבועה בסע' 13.

רשימה סגורה של מצבים בעניינם לציבור יש עניין בחופש ביטוי.

במידה והמקרה משתייך לרשימה, זוהי ההגנה האפקטיבית ביותר.

דוגמאות : ח"כ במליאה, ישיבת ממשלה, דיון בביהמ"ש.

סע' 13(7) – ישיבה פומבית (למשל בביהמ"ש) – יש שאיפה לאפשר לצדדים ולשופט להעלות טענות בחופשיות, מבלי לחשוש לתביעת לשון הרע מצד עדים או נאשמים.

ביקורת: הגנה זו עומדת אפילו במקרה בו נאמרו הדברים בזדון, ואינם אמיתיים. ספק אם ניתן לתבוע דרישת תום לב בסעיף זה.

נניח שכתב תביעה כולל אלמנטים של לשון הרע (מוגן בסעיף 13). האם עיתון שיפרסם את כתב האישום יוגן מכוח לשון הסעיף ?

התנאים :

* הדיווח נכון (זה מה שכתוב באמת בכתב התביעה).

* הפרסום הוגן – נניח שמדווח אודות עדות של עד במשפט. ההגינות מחייבת לדווח את ההקשר המלא של העדויות, ולא רק היבט חלקי, אפילו אם הוא נכון.
הוגן כלפי 2 הצדדים, לפרסם את עמדות 2 הצדדים.
מועצת העיתונות מחייבת במסגרת דיווח אודות כתב תביעה לדווח כי עדיין לא הוגש כתב הגנה.

3) הגנת תום הלב

קבועה בסע' 15.

קיימים שני תנאים לקיומה:

                ·   הדברים פורסמו בתום לב.

                ·   הדברים פורסמו באחת מן ההזדמנויות (שעות הכושר) המפורטות בסע' 15 (כרשימה סגורה).

א) סעיף 15(1)

דוגמת מקרה של מושמץ שהמשמיץ כלל לא יודע ולא היה חייב לדעת על קיומו של הנפגע (פ"ד האלטון נ' ג'ונס לעיל), או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3.

גם במקרה שהפרט לא ידע, ביהמ"ש חופשי לקבוע כי הייתה קיימת חובה אובייקטיבית לדעת, באופן שיפיל את ההגנה מכוח סעיף זה.

פתרון רצוי : כדאי שהמפרסם ייתן את מירב הפרטים אודות דמות, על מנת שיהיה ברור כי לא התכוון לפגוע באחרים, לקיומם אינו מודע.

ב) סעיף 15(2)

מזכיר את חובת הרשלנות בהיותו הסמכה לבתי המשפט לקבוע נורמות.

נותן פטור במקרים שקיימת חובה חוקית, חברתית או מוסרית לפרסם.

קיום חובה חוקית אינו בעייתי (חובה בחוק).

הבעיה נעוצה במקרים של חובה מוסרית או חברתית.

פ"ד סטנלי

חוקר אפריקה בריטי מפורסם התארח בבית ראש העיר, וספר כי שמע פעם אודות המשרת במקום כי הוא חשוד בגניבה. המשרת תבע את האיש. ביהמ"ש האנגלי קבע כי הייתה זו חובתו של אורח כלפי מארחו (חברתית ומוסרית)להתריע אודות חשדותיו.

פ"ד בנטוב נ' קוטיק[5]

ב"על המשמר" פורסמה ידיעה לפיה איש בשם קוטיק ספג מכות משום שהשתייך לאצ"ל. הכותרת הייתה : "סחטני האצ"ל נענשים".

המפרסם טען בין השאר כי כעיתון קיימת לו חובה ומוסרית כלפי הקוראים לפרסום ידיעות מעין אלה.

ביהמ"ש : מובן שלעיתון קיימת חובה למסור מידע. מעמדו של עיתון כמעמד כל אדם אחר לעניין

החובה הנקובה בהגנה שבסעיף זה.

פרשת חברת החשמל נ' הארץ[6]

הארץ פרסם כתבה על מנכ"ל החברה, שנרכש לו רכב בימי המיתון, ולמרות שהתחייב להחזירו – לא עשה כן. לשון הרע לא התייחסה לעצם רכישת הרכב, כי אם לטענה המציגה את חברת החשמל כשקרנית. הארץ טען להגנה, בהתאם לפ"ד קוטיק – חובת עיתון לקוראיו.

ביהמ"ש : אכן קיימת חובה מוסרית, אך נקבע כי חובה זו אינה רבה יותר משל כל אדם אחר באותן הנסיבות. קיימים מצבים בהם הפרט יידרש מכוח חובתו לפנות לרשויות המתאימות, והחובה לא תחייב פרסום של לשון הרע. כשם שכל אדם אינו יכול לצעוק בככר השוק שפלוני שקרן ללא נסיבות מתאימות, כך גם עיתון.
פסיקה זו רוקנה את הסע' מתוכן לגבי העתונות.

בפ"ד מ-74 ביקר שמגר (דעת מיעוט) את התוצאה בפ"ד הארץ, בטענה שחייבים להגן על העיתונאי לטובת שמירה על חופש הביטוי. אך, למעשה, מעולם לא נהפכה ההלכה שב"הארץ" וב"מזרחי".

פ"ד אבנרי נ' שפירא[7]

עסק אמנם בעניין אחר, אך ניתן להשליך ממנו גם לעניין זה.

השופט ברק : ערך חופש זרימת המידע בציבור הוא בעל תוקף חוקתי (עוד בטרם חוקי היסוד), שווה ערך או גובר על הזכות לשם טוב.

פ"ד זה שינה את הלכת פ"ד הארץ מבלי לבטל אותה או לסתור אותה. פשוט התעלמות והליכה סדרך אחרת.

מאז שמגר, זוהי הפעם הראשונה בה חופש העיתונות מוגדר כחזק מזכות האדם לשם טוב (מבלי לבטל מפורשות את "הארץ"). סביר כי לא יטענו עוד כי חובתו של עיתון אינה עולה על זו של הפרט.

עם זאת, מאז נחקק ח"י כבוד האדם וחירותו מוגן כבודו של האדם ברמה חוקתית, וחופש הביטוי אינו מוזכר בחוק (אם כי ברק גוזר אותו ממנו). לא ברור מה תהיה ההלכה בעקבות מצב זה.

ג) סעיף 15(4)

ביקורת הוגנת על נושא משרה ציבורית (דומה גם ל-(5) ול-(6)). מהי ביקורת הוגנת ?

פ"ד הארץ נ' חברת החשמל

* שתהא מושתתת על יסודות עובדתיים נכונים (ללא קשר לנכונות הביקורת עצמה).

* שתתקיים הבחנה בין הביקורת לבין התשתית העובדתית.

ראוי לציין כי קיים קושי רב בהבחנה בין עובדות לביקורת עצמה. מותר להביע כל דעה, כאשר ברור שזו דעה ולא עובדות, והתשתית העובדתית נכונה.

ד) סעיף 15(8)

לשון הרע נמסרת למי שממונה על הנפגע, בהקשר של התלוננות על הנפגע.

ה) סעיף 15 (11)

בניגוד לאמור בסעיף 15, אם אדם מסר בתום לב את המידע לבדיקת העיתון, תקום לו ההגנה. סעיף זה מגן על הזרמת אינפורמציה לעיתונות.

ו) תום הלב

כאשר מוכיח הנתבע אחת משעות הכושר המנויות בסע' 15, קמה לזכותו חזקה שהדברים נאמרו בתום-לב (סע' 16(א)).

סע' 16(ב) מונה נסיבות בהן תקום חזקה הפוכה – של העדר תום-לב.

ההנחה היא כי שימוש בהגנת תום לב נעשה במקרים בהם הדברים אינם אמת.

עם זאת, נדרשת לפחות אמונה מצד המפרסם כי היה מדובר באמת.

פ"ד בנטוב נ' קוטיק

הכתב קיבל ידיעה מדובר ארגון "ההגנה", אך לא בדק את אמיתותה.

ביהמ"ש קבע כי הכתב לא נקט אמצעים סבירים לברור העובדות.

מועצת העיתונות קבעה מאז כי יש לבדוק את הנכונות עם האדם/הגוף נושא הכתבה.

פ"ד סנדרס נ' לוי אולמן[8]

גברת זקנה ובעלת דמיון מפותח פרסמה מכתבים כנגד עורך הדין שלה, בטענה שהוא עושק אותה (זוכיה מסויגת = מינוח ישן להגנת תום-לב).

לעניין "שעת הכושר" : ביהמ"ש קבע כי מדובר בבחינה אובייקטיבית של ביהמ"ש.

לעניין תום הלב שבסעיף 16: המבחן הוא סובייקטיבי (היא האמינה שזו אמת).

ז) מבחן הסבירות

(מעוגן בסע' 16).

פ"ד חברת החשמל נ' הארץ.

גם כאשר קיימת חובה, יש לקיימה בסבירות. אם ניתן לפנות לרשות, אין זה סביר לפרסם לציבור כולו.

4) פרסום התנצלות

סע' 17 – נועד לענות על המאפיינים המיוחדים של העיתונות היומית, ולעודד את ההתנצלות וצמצום הפגיעה.

במקרה של דרישה לעשות כן, על העיתון לבדוק את העניין ולפרסם התנצלות ראויה במקרה הצורך. במקרה של אי פרסום התנצלות, לא תעמוד הגנת תום הלב.

תום הלב יוכר בעבודה מתוך לחץ שבו נתונה העתונות. הוא לא יוכר כאשר מטעמי יוקרה העיתון מסרב לשוב ולבחון את פרסומו.

הקושי – העיתונים מתחמנים :

מפרסמים לעיתים ציטוט של עמדת הנפגע, ולא התנצלות בשמם.

לא מפרסמים כמעט התנצלות באופן בו פורסמה הכתבה המקורית, אלא בעמ' צדדי.

סע' זה אינו משחרר את העתונות מאחריות ללשון הרע.

5) ביקורת אומנותית.

באנגליה, זוהי טענה נפרדת, שאינה כפופה לתום הלב. יתכן שיש טעמים להוצאת טענה זו מהגנת תום הלב.

ד. לשון הרע – שונות

פרק ד': שונות.

21. סייג לפרסום הליכים (תיקון: תשכ"ז, תשל"ט)

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע רשאי בית המשפט, מיזמתו או לבקשת בעל דין, לאסור או לעכב זמנית, מנימוקים שיירשמו, פרסום ברבים של הליכי בית המשפט – לרבות כתבי טענות כתבי בי-דין אחרים, כתב אישום ודבר הגשתם של אלה ולרבות פסק דין כל עוד אינו חלוט – במידה שראה צורך בכך לשם הגנה על שמו של אדם הנוגע במשפט ואולם לא יאסור בית משפט ולא יעכב זמנית את פרסום דבר פתיחתו של הליך משפטי, או את הפרסום של כתב אישום, תביעה או פסק דין, אם התנגד לכך הנפגע; העובר על איסור לפי סעיף זה, דינו – מאסר ששה חדשים או קנס 5000 לירות.

22. ראיות על אופיו וכו' של הנפגע (תיקון: תשכ"ז)

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע אין להביא ראיה או לחקור עד בדבר שמו הרע של הנפגע או בדבר אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים, אלא במידה שפרטים אלה נוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט, או שבית המשפט התיר הבאת ראיה או חקירת עד כאמור –

(1) במשפט פלילי, אחרי הרשעת הנאשם – להמתקת דינו;

(2) במשפט אזרחי, אחרי ההחלטה שהנתבע חייב בפיצויים – להפחתת הפיצויים;

(3) במידה שהנפגע מצדו העיד או הביא ראיה או חקר עד בדבר שמו, אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו הטובים;

(4) אם שוכנע בית המשפט שהדבר דרוש לעשיית צדק ולגילוי האמת, אם בעמיה על מהימנות עדותו של הנפגע ואם בדרך אחרת.

23. הוכחת פרסום ברבים הוגש עותק של עתון או של דבר-דפוס אחר המופץ ברבים שבו נדפסה לשון הרע, ישמש הדבר ראיה לכאורה שאכן נעשה הפרסום באותו עתון או דבר-דפוס.

24. דין שני משפטים

במשפט אזרחי בשל לשון הרע שנדון לאחר שמשפט פלילי נגד אותו אדם בשל אותה לשון הרע נסתיים, רשאי בית המשפט להסתמך על הממצאים העובדתיים, כולם או מקצתם, שנקבעו במשפט הפלילי על-פי הראיות שנגבו בו, בלי לחזור על גבייתן.

25. מות הנפגע

(א) אדם שנפגע על-ידי לשון הרע ותוך ששה חדשים לאחר פרסומה מת בלי להגיש תובענה או קובלנה בשל אותה לשון הרע, רשאים בן-זוגו, ילדו או הורהו, ואם לא השאיר בן-זוג, ילדים או הורים – אחיו או אחותו, להגיש, תוך ששה חדשים לאחר מותו, תובענה או קובלנה בשל אותה לשון הרע.

(ב) אדם שהגיש תובענה או קובלנה בשל לשון הרע ומת לפני סיומה, רשאים בן-זוגו, ילדו או הורהו, ואם לא השאיר בן-זוג, ילדים או הורים – אחיו או אחותו, להודיע לבית המשפט, תוך ששה חדשים לאחר מותו, על רצונם להמשיך בתובענה או בקובלנה, ומהודיעו כאמור, יבואו הם במקום התובע או הקובל.

1) המוניטין הקודם של הנפגע

בעת קביעת הפיצויים יש חשיבות לשאלת שמו הטוב או הרע הקודם של הנפגע. הפגיעה תחשב לחמורה יותר אם היה התובע בעל שם טוב טרם הפגיעה.

סע' 21 – ניתן לאסור פרסום ברבים של הליך ביהמ"ש באם הפרסום יפגע בשמו הטוב של בעל הדין (נועד בעיקר להגנה על התובע).

סע' 22 – מותר לעסוק בשם הרע של התובע רק לאחר שנפסק כי הייתה לשון הרע (זהו חריג לעקרון אחדות הדיון).

פ"ד פלאטו נ' פון-שפיגל

קצין נאצי שמונה לתפקיד בנאט"ו. נעשה לגביו סרט תיעודי שחשף את מעלליו. תבע על לשון הרע. ההגנה פירטה בכתב התביעה ממצאים של חקירות שעשתה בארכיונים לגבי עברו. ביהמ"ש פסק כי שמו של אדם הוא זה הידוע לציבור, ולא המצוי בארכיונים.

השם הרע – רק מה שכבר פורסם ברבים, ולא מה שידוע רק ליחידי סגולה.

2) פיצויים

כזכור : אין הכרח להוכיח נזק לשם קבלת פיצויים.

הפתרון : ביהמ"ש מניח קיומו של נזק, ופוסק פיצויים ע"פ אומדן.

אין בכך כדי למנוע הוכחת נזק באם ניתן לעשות זאת (למשל : פיטורין).

התנהגות הנתבע במהלך המשפט תשפיע על קביעת הפיצויים (אך לא על האחריות) :

סעיף 19(4): השפעה חיובית לפרסום התנצלות.

סעיף 19(3): הפגיעה לא כוונה כנגד הנפגע, והפיצויים יוקטנו.

סעיף 19(2): שכנוע עצמי באמיתות הפרסום.

סעיף 19(1): חזרה על לשון הרע + ציון המקור – ציטוט לא ייחשב במסגרת הגנת "אמת דיברתי".

 

פסקי דין מרכזיים העוסקים בסוגיה

אג'מיאן נ' דרדריאן

איש דת ערבי נוצרי תובע בגין הוצאת לשון הרע. התביעה התבססה על פרסום של המשיב בעיתונות שייחס למערער שיתוף פעולה עם השלטונות הישראלים, דבר שאינו מדויק, ועשוי לפגוע בכבודו ובתפקודו.

ד' לוין :

   ·   המבחן לקביעת פגיעתם של פרסומים מסוימים בפרט הינו אובייקטיבי, ולעניין זה, אין כל חשיבות לכך שהמערער חש עצמו נפגע בעקבות הפרסום.

   ·   אין די בכך שיהא מדובר בפגיעה ממשית בראיית ציבור ספציפי. יש הכרח כי יהא מדובר בפגיעה, שעין ציבורית אובייקטיבית תראה אותה כפגיעה.

   ·   אין עוררין כי כל אדם סביר ובר דעת בישראל לא היה רואה בטענת "שיתוף פעולה" עם השלטונות בגדר הוצאת לשון הרע.

בן פורת :

   ·   הבדלים בין אנגליה לארה"ב בהיקף "לשון הרע":
* באנגליה המבחן הוא אובייקטיבי בעוד שבארה"ב נבחנת הפגיעה הסובייקטיבית
   בתובע עצמו.
* באנגליה במדד הוא של "אדם נאור", בעוד שבארה"ב תיוחס חשיבות גם לנקודת
   ראותו של חריג בחברה.

   ·   צמצום של מבחן הפגיעה למבחן אובייקטיבי נאור תסטה ממטרת החוק שנועד להגן על הפרט מפני פגיעה ממשית בשמו הטוב במסגרת החברה בה הוא חי.

   ·   כפועל יוצא ראוי כי:
* מבחן "לשון הרע" יהא מבחן גמיש.
* לעתים תוכר הגנה גם למי שפגיעתו רלבנטית רק לקבוצת מיעוט מסוימת בחברה.

   ·   יש לזכור כי כל עוד מושתתת תביעת הדיבה על עובדות מדויקות (והדיבה על שקר), אין בקבלת התביעה משום הזדהות של ביהמ"ש עם עמדות קבוצת המיעוט במסגרתה נפגע שמו הטוב של התובע.

   ·   אין מניעה להכיר בתביעה במקרה המתייחס לנאמנות הפרט כלפי מדינה ידידותית.

   ·   במקרה הנדון, משום שהפגיעה בפרט מבוססת על טענה למעילתו באמון של מדינת אויב (ירדן), לא ניתן לבסס עילת תביעה הגיונית, גם אם עובדותיה נכונות.

אלון :

   ·   את הפגיעה יש לבחון בהתאם לחוג האנשים במסגרתו פועל התובע, גם אם ערכיו של חוג זה זרים לציבור ה"סביר והנאור".

   ·   לעתים יתכן שביהמ"ש יפעל להשגת צדק בין המתדיינים, אפילו אם פעולתו של המתלונן לא הייתה חוקית, ובלבד שיושג צדק (מעוגן במשפט העברי).

   ·   במקרה דנן, אופי התביעה סותר ערכים כה בסיסיים של המדינה והחברה עד כי לא ייתכן כי ביהמ"ש ידון בה לגופה.

פ"ד סנדרס נ' אולמן

המשיבה (זקנה סנילית ובעלת דמיון מפותח) הוציאה את דיבתו של המערער, עו"ד, תוך שטענה שניצל את מעמדו, שלל ממנה רכוש, והשפיע על תוכן צוואתה. את השמצותיה הפיצה בכתב ובע"פ בקרב אנשים מכובדים באזור מגוריהם. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת ההגנה שלה – "אמת דיברתי", וקבע כי אין בסיס עובדתי לטענות שהפיצה.

אולשן :

לצורך החלת הגנת תום הלב, יש להוכיח קיומה של שעת כושר אובייקטיבית, אך ביהמ"ש יכול להתחשב במצבה השכלי של הנתבעת, בעת פרסום הדיבה, לשם הכרעה – האם הפרסום נעשה מתוך אמונה כנה בנכונותו ובתום לב מבחינה סובייקטיבית.

רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג

המשיבה הגישה תביעת לשון הרע נגד המערערת ונגד עיתון חדשות, לאחר שבמסגרת כתבה ציטטה מיכאלי התבטאות מעליבה של המשיבה כנגד בנה שנולד מחוץ לנישואין.

העיתון סרב לפרסם התנצלות באותו אופן בו פורסמה הכתבה (יום ו'), וצמצם את התנצלותו לפינה שולית יותר בעיתון.

השופט בך :

   ·   המבחן לקיום לשון הרע כמשמעה בסעיף 1 הינו אובייקטיבי.
אין כל חשיבות לסוגיה האם התובע נפגע בפועל, אלא רק לאופן בו הפרסום עלול להתפס ע"י הציבור.

   ·   מבחן זה נתון לשיקול דעתו של השופט, והמקרה הנדון עונה להגדרת לשון הרע :
הן משום שהוא עשוי לעורר את לעגם של הבריות כנגד המשיבה כ"שמרנית", והן בשל האפשרות כי הפרסום ייפגע במשרתה.

   ·   מאחר שבמסגרת הכתבה שיחזרה המערערת פגישה בינה לבין המשיבה :
אין כל חשיבות לתוכן האמיתי של השיחה בינן, ההכרעה לעניין לשון הרע תבוסס על התכנים שהובאו ע"י המערערת לידיעת הציבור.

   ·   טענות ההגנה כנגד לשון הרע
* אמת בפרסום : אין הכרח שיהא מדובר בציטוט מדויק לחלוטין, ודי בהעברת מסר
   שהינו נכון בכללותו.
   במקרה הנדון לא קמה הגנה זו: אפילו אם המשיבה הציגה עמדה קיצונית בשיחה, אין
   להקצין עוד יותר את עמדתה במסגרת הפרסום.
* את עובדת פרסום התנצלות לא ניתן לנצל כראיה לכוונותיו או עמדותיו של המפרסם.
   יש לזכור כי מדובר בפרסום אינטרסנטי, שאין בו כדי להעיד דבר.
   (לא על תום ליבו, ולא כנגד אמינות הפרסום המקורי).

   ·   פרסום בתום לב : בלוויית נסיבה מאלה המנויות בסע' 15.

   ·   15(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם
שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו עניין אישי כשר;
יש לפרש סעיף זה בדומה להגנה העצמית שבחוק הפלילי.
במקרה הנדון לא נראה כי התקיימו נסיבות שהצריכו התגוננות דחופה ע"י הפרסום.

   ·   15(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי,
בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של
הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
בפרסום של הבעת דעה חובה להפריד בין הדעה המובעת לבין העובדות.
העובדות המובאות חייבות ליפול בגדר ה"אמת בפרסום" של סעיף 14.

   ·   גם לעניין ביקורת אומנותית (סעיף (6)), ההגנה חלה על הבעת דעה, ולא על הצגה של עובדות לכאורה.

   ·   15(10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן;
טענה זו מופנית לכתבה של המשיבה שנכתבה 20 שנה קודם לכן, והתייחסה לממזרותו של בנה של המערערת.

אין לשלול אפשרות כי תגובה בתחום לשון הרע תבוא במסגרת נסיבות מיוחדות גם זמן רב לאחר הפרסום הפוגע.

הפרסום הנדון לא הופנה כנגד הפרסום הפוגע של המשיבה, ואינו נופל בגדר ההגנה.

   ·   אפילו אם היו מתקיימות נסיבות סעיף 15, לא הייתה קמה טענת הגנה :
16(ב)(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים
להיווכח אם אמת הוא אם לא; ניכר כי המערערים לא היו עומדים בנטל להוכיח כי לא היה עליהם לנקוט בצעדים משמעותיים יותר לברור האמת. מעצם עובדה זו ניתן לראות אותם בחזקת כאלה שאינם תמי לב.

   ·   מאחר ובתביעת לשון הרע אין התובע מחויב להוכיח קיום נזק, ניתן לבסס את גובה הפיצוי על הנזק שעלול היה להגרם ע"פ ראות עיניו של ביהמ"ש.

   ·   כאשר מדובר בעיתונות יומית בעלת תפוצה רחבה ביותר, גובה הנזק יהיה בהתאם.

   ·   מאחר שההתנצלות הייתה לקויה, אין בה כדי לשמש להפחתת גובה הפיצויים.

השופט שמגר :

בנסיבות בהן שתי המעורבות "עקצו" אחת את השניה בתקשורת, כדמויות ציבוריות, ראוי היה שלא לגלוש לכדי התדיינות משפטית.

חברת החשמל נ' עיתון הארץ

העיתון פרסם כתבת ביקורת אודות מכונית שרד שנרכשה למנהל החברה בתקופת הצנע, ולמרות שהובטח להחזירה, לא נעשה כן.

האם עיתון רשאי במסגרת תביעת לשון הרע לעשות שימוש בהגנת "קיום חובה חוקית, מוסרית או חברתית" כלפי ציבור קוראיו ? (סע' 15(2)).

הש' ויתקון :

   ·   אין עוררין כי עיתון יוגן מלשון הרע במקרה בו יבצע מלאכתו נאמנה, ויוכל לטעון "אמת דיברתי". הגנת סעיף 15(2) נועדה למצבים בהם פורסמו דברים שאינם נכונים, בתום לב.

   ·   גם אם לעיתון קיים תפקיד חברתי חינוכי מיוחד, לא קיימת לו כל חובה מיוחדת לעמוד בתפקיד זה בכל מחיר.

   ·   לעניין אחריות בגין פרסום לשון הרע דינו של עיתון כדין כל פרט אחר.

   ·   במסגרת יחסים רגילים בין עיתון לקוראיו לא קיימת עליו חובה מיוחדת לפרסום נושאים בעלי עניין ציבורי, ולכן לא תקום לו הגנה מיוחדת במקרה שיתגלו כבלתי נכונים.

   ·   מאידך, ככל אזרח, יוגן עיתון במקרה בו יתריע בתום לב בפני הציבור על סכנה משמעותית (בחיים, בבריאות, או ברכוש), על שכמותה נועד סעיף 15 להגן.

   ·   אין בעמדה זו כדי לכרסם בחובתו של העיתון להביא את תלונתו קודם לכל בפני

   ·   הרשויות המוסמכות.

עתון הארץ נ' חברת החשמל

   ·   בהמשך לסוגיית מכוניתו של מנכ"ל חברת החשמל, לאחר מחיקת ההגנה מכוח סעיף 15(2), הוחזר הדיון למחוזי על בסיס ההגנות הבאות :
* הגנת אמת הפרסום.
* הגנת תום לב
   15(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי,
           בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו
           של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

      15(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אומנותית או אחרת שהנפגע
               פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך
               בביקורת כזאת – הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה
               שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;

שמגר :

   ·   איסור לשון הרע יימדד אובייקטיבית, תוך הקפדה כי הערכתו של פרט בעיני אחרים לא תפגע בשל הודעות כוזבות בגנותו. הפרשנות האובייקטיבית תיעשה ע"פ השומע הסביר, ולא ע"פ פרשנות משפטית דווקנית.

   ·   אין כל חשיבות להוכחת קיום פגיעה סובייקטיבית בפועל מצד התובע, או לקיום כוונה מיוחדת מצד הכותב (מלבד מקרה סעיף 16(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15).

   ·   הן ללשון הרע, והן לפגיעה בחופש הביטוי קיימות הגנות שמטרתן לאזן בין ערכים אלה לבין חופש הביטוי. ככלל, ייטה ביהמ"ש לצמצם בהוראות חוק המצמצמות את היקף זכות חופש הביטוי (ויתן למשל פרשנות מרחיבה להגנת סעיף 15(4)).

   ·   במקרה כגון זה, בו הנפגע הינו גורם ציבורי, והפגיעה עוסקת בתחום ציבורי, קיימת נטייה להרחיב את היקף חופש הביטוי (בארה"ב הוענק מעמד על לחופש הביטוי בעניינים ציבוריים).

   ·   חופש העיתונות הינו תחום מרכזי בו בא מיושם חופש הביטוי.

   ·   האיזון בין לשון הרע לחופש הביטוי בא לאיזון ראוי במסגרת החוק :
סעיף 1 מסדיר את לשון הרע, בעוד שסעיפים 13-15 מאזנים לטובת חופש הביטוי.

   ·   במקרה בו מוכיח הנתבע הגנה ע"פ סעיף 15, מועבר נטל ההוכחה להפרכת ההגנה, ע"פ סעיף 16, אל התובע.

   ·   טענת "אמת דיברתי" מחייבת את הנאשם להוכיח 2 נדבכים מצטברים :
* העובדה שפורסמה נכונה.
* קיים בפרסומה עניין ציבורי.

   ·   טענת "תום לב" מחייבת גם היא 2 נדבכים מצטברים :
* קיום אחת מנסיבות סעיף 15.
* הפרסום לא חרג מגבולות הסביר בנסיבות.

   ·   במקרה דנן התקיימו תנאי לשון הרע: המערער פרסם ברבים טענה לפיה המשיבים מטעים את הציבור.

   ·   האם עומדת למערערים טענות הגנת "אמת דיברתי", או "תום לב" ?

   ·   אף כי סעיף 14 עוסק בענייני עובדות גרידא, גם במסגרת סעיף 15 קיימות הגנות מושתתות גם הן על עניינים שבעובדה, ולא רק שבהבעת דעה.

   ·   כאמור בסעיף 16, לא כל אי אמירת אמת משליכה ישירות על היעדר תום לב.

   ·   סעיפים 15,16 נועדו להרחיב את ההגנה למצבים בהם לא נמסרה אמת, ואף הלך הדברים לא עולה בקנה אחד עם דעת ביהמ"ש.

   ·   לאורם, לשון הרע תצטמצם רק למקרים שמקורם בזדון (יודעין או אי אכפתיות).

   ·   אמת בפרסום : קיימת חשיבות להתייחס לכל מסכת הפרסום, ולא לקטע המצומצם שהיווה עילה לתביעה. יש לבחון את הפרסום כאחדות אחת.

   ·   הסבירות הנדרשת במסגרת תום הלב :
* על הפרסום לא לחרוג בנוסח ובזיקה מן הארועים עליהם התבסס.
* אין הסבירות באה לכפות ערכים ופרשנויות אחידים על הציבור.
* אופי ביקורתי חריף או מגמתי של הפרסום אינו הופכו בהכרח לבלתי סביר.
* די להראות כי אדם סביר היה מגיע לאותן מסקנות מן העובדות שצוינו בפרסום, וכי
   עובדות אלה צוינו בפרסום.

   ·   סעיף 15(4) חל במקרה זה, מאחר ולצד הבעת הדעה מובאות העובדות לאמיתן.

   ·   לא מתקיימות נסיבות 16(ב) לשם הפרכת חזקת תום הלב שהוקמה בסעיף 15(4).

   ·   לכן יש לקבל את הערעור.

   ·   סעיף 17 מאפשר פתרון מיידי להבאת העובדות כהוויתן לידי הציבור.
שימוש בנתיב זה מאפשר היה לחסוך התדיינויות משפטיות, ובמקרה של הגעה לערכאות, להמנע מן הצורך להוכיח נסיבות ע"פ סעיף 16, כנגד הגנת תום הלב.

בן פורת (מיעוט) :

   ·   על המתגונן בהגנת תום לב להראות כי עמד בשתי דרישות :
* הוא פרסם את העובדות המרכזיות שהובילו אותו לדעה אותה הביע.
* הוא הבהיר באופן מספק כי האופן הפוגע הוא בגדר הבעת דעה.

   ·   מפרסם לא יכול להתגונן בטענה כי קיבל את המידע ממקור המהימן עליו.
עובדה זו יכולה לסייע לו רק בעת פסיקת גובה הפיצוי בו יחויב (סע' 19).

   ·   על אף הפתיחות לעניין ביקורת כנגד אנשי ציבור, גם ביקורת זו חייבת להשען על יסודות סבירים ("במידה שהם התגלו באותה התנהגות"-סעיף 15(4)).

   ·   על רקע זה יש לשלול את הגנת תום הלב מן המערערים:
* חלקים משמעותיים שהם בגדר הבעת דעה הוצגו בעובדות.
   (שמגר ראה בהם הבעת דעה שנובעת מן העובדות, אף כי תוך בלבול מסוים בין
    עובדות להבעות דעה).
* לא קיים כל קשר סביר בין המסקנות שבכתבה לבין העובדות עליהן התבססה.
   (בהיעדר קשר כזה, מה שנחזה כהבעת דעה הופך לעובדה שיש להוכיח אמיתותה).

   ·   לטעמה, עמדת שמגר מבוססת על עיוות של העובדות כפי שנקבעו ע"י המחוזי.

חברת החשמל נ' עיתון הארץ

דיון נוסף באותו עניין, לאחר קבלת ערעורו של עיתון הארץ.

הכרעת שמגר מן הדיון הקודם מתהפכת.

לנדוי (+י' כהן+בן פורת+עציוני) :

   ·   חופש הביטוי אינו זכות מוחלטת, זוהי חרות שתידחה בפני הזכות לשם טוב.

   ·   בשונה מן ההלכה בארה"ב ((N.Y. Times V. Sullivan, השואבת מן החוקה האמריקאית, גם אנשי ציבור יזכו להגנת עקרון זה.

   ·   כפועל יוצא, סעיף 15(4) יזכה לפרשנות דווקנית, והגנתו תהא מצומצמת מזו שהקנה מכוחו השופט שמגר (תוך איזון ערכים הוגן):
* ההגנה תחול גם על מקרים בהם הפרסום כלל הבעת דעה שאיננה אמת.
* הפרסום נעשה בתום לב.
* הפרסום יבוסס על עובדות נכונות (בכפוף לסייגי סעיף 14), והן יצוינו בנפרד לצד הדעה המובעת, הנובעת מהן.

   ·   לגבי כל ההגנות לעניין לשון הרע, לא קיים לעיתון מעמד מיוחד לעומת פרטים אחרים.

   ·   עיתון מחויב מתוקף תפקידו:
* לספק לציבור ידיעות בדוקות ופרשנות התואמת את העובדות.

   ·   אף כי ראוי לדיון ציבורי כי יהא פתוח, ואף בוטה, הוא כפוף למגבלות:
* הבעת דעה תהיה בתום לב.
* הפרסום לא יחרוג מגבולות הסביר (הדעה תהיה הגיונית לאור העובדות).
* תיעשה הפרדה ברורה בין עובדות לבין דעות.

   ·   מאחר והעיתון הציג דעות מסולפות כאילו היו עובדות מוצקות, אין הוא יכול להתגונן בטענת תום לב. די לשם כך בעובדה שלקורא לא ניתנו כלים מספקים להבחין בין הקביעות העובדתיות להבעות הדעה.

שמגר (מיעוט) :

   ·   יש לראות את חוק איסור לשון הרע כתומך בעליונות עקרון חופש הביטוי :
* החוק בא להבחין בין פרסומים חמורים הפוגעים באופן חמור בפרט, לבין מקרים
   מגוונים בהם תועדף טובת הכלל על פני עשיית צדק דווקני למקרה פרטי.
* גישה זו משתקפת מן ההגנות המגוונות שמציין החוק, כסייג לעקרון של הגבלת חופש
   הביטוי.

   ·   כפועל יוצא, מן הראוי להעניק פרוש מרחיב להגנות החוק (בכללן 15(4)), תוך צמצום הפעלת החוק כנגד הנתבע.

   ·   גם אם לתוך הבעת הדעה השתרבבה עובדה כלשהי, אין בכך כדי לשלול כל הגנה.
ראוי לעניין זה לבחון את הפרסום בכללותו, כהבעת דעה גלובלית, מבלי להצמד לבחינה דווקנית של הקטעים הפוגעים במסגרתו.

   ·   ראוי לייחס לאי הדיוקים שבכתבה משקל מועט :
* לא קיים יסוד לייחס לעיתון היעדר אמונה באמיתות הפרסום (16(ב)(1)).
* המשיב פנה לקבלת תגובה מן המערערת, ולא זכה לתגובה (16(ב)(2)).

עיתון הארץ נ' בצלאל מזרחי

העיתון פרסם שתי כתבות אודות המשיב, בהן תואר כדמות מרכזית במסגרת הפשע המאורגן, העושה שימוש במערכת עסקיו המפותחים ככסות למעשי פשע.

לאחר בדיקה מעמיקה קבע ביהמ"ש קמא כי לא היה יסוד עובדתי לטעון טענות אלה, וכי העיתון הסיק מסקנות גורפות מבליל של עובדות, שחלקן בגדר שמועה.

לאחר שנדחתה אפשרות לטענת "אמת דיברתי", שלל ביהמ"ש קמא גם את הגנות תום הלב שבסעיף 15.

ש' לוין :

   ·   מידת ההוכחה הנדרשת מצד התובע בתביעת לשון הרע:
* לשם הוכחת טענת "אמת בפרסום" נדרשת רמת הוכחה משתנה בהתאם לחומרת
   הנושא, תוך שזה תעמוד על רמה שבין ההוכחה האזרחית להוכחה הפלילית.

   ·   העיתון לא עמד ברמת ההוכחה הנדרשת לשם הגנת "אמת בפרסום", בעניין חמור כמו ייחוס השתייכות לפשע המאורגן.

   ·   משהוכח קיום לשון הרע כמשמעה בסעיף 1, גם נטל הראיה להוכחת הגנת תום הלב ע"פ סעיף 15 מוטל על כתפי הנתבע.

   ·   האם הייתה מוטלת על העיתון חובה מוסרית/חברתית לפרסום כמשמעה בסעיף 15(2) ?
* לעניין זה ההגנה על עיתון אינה שונה מזו המוקנית לכל פרט אחר.
* תוכן הפרסום הוא בעל חשיבות מכרעת לבחינת הגנה זו.
* צריך שיהא מדובר בעניין כה חיוני, שמתבקשת הסקת קיום חובה מוסרית/חברתית.

   ·   במקרה הנדון לא התקיימה חובה שכזו. לו היה העיתון כה חרד לציבור, יכול היה להגיש את החומר שבידיו לידי המשטרה או הפרקליטות.

   ·   עיתונים נזקקים לרוב להגנת סעיף 15(4) הרלבנטית ומקלה יותר מזו שב15-(2).

   ·   אין מקום לשינוי הלכת הארץ נ' חברת החשמל, שעיגנה את זכות הפרט לשם טוב כגוברת על חופש העיתונות במקרים שקיים לעניינם ספק עובדתי.

   ·   מותיר בצריך עיון את השאלה – האם הגנות תום הלב שבסעיף 15 ייבחנו מזווית אובייקטיבית או סובייקטיבית.

   ·   מגבלות החלות על הנתבע במקרה שהוכיח תום לב ע"פ סעיף 15:
* דרישת הסבירות, שבסעיף 16(א).
* החזקות שבסעיף 16(ב):

   ·   פשר ה"אמצעים הסבירים" לבדיקת נכונות העובדות:
בידי העיתון היה חומר דל מכדי לקבוע באופן סביר את הקביעות שהופיעו בכתבה.
מדלות זו היה צריך העיתון להסיק כי הפרסום אינו מוצדק.

   ·   תיתכן הפחתה של הפיצויים במקרה שהנפגע אינו נקי וללא רבב לעניין הפרסום.

אבנרי נ' שפירא

המערער כתב על המשיב את הספר "הגביר".

ביהמ"ש המחוזי עיכב את הוצאת הספר, וסירב לדון בהגנת אמת דיברתי (סעיף 14), בטרם יוגש הספר לעיונו של המשיב.

כפועל יוצא, מאחר שהמערער מסרב להראות את הספר למשיב, הוצא צו מניעה קבוע כנגד פרסום הספר, ועל כך הערעור.

השופט ברק :

   ·   סמכות ביהמ"ש להוצאת צווים, במסגרת עניין לשון הרע, נובעת מסעיפים 71-74, לפקודת הנזיקין, החלים גם על חוק איסור לשון הרע.

   ·   מאחר שהסעד הראשוני בנזיקין הוא פיצוי, ולא ציווי, יפעיל ביהמ"ש שק"ד בטרם הפעלת סמכות זו:
* מה תהיה הפגיעה באינטרסים השונים, במקרה שינתן/לא ינתן צו.
* האם ראוי להכריע בסוגיית לשון הרע לגופה בטרם הוצאת הצו.
* האם האינטרס הציבורי יעדיף שפרסום יקדם לברור לשון הרע.

   ·   הזכות לשם טוב מול חרות הביטוי:
* קיימים תחומים בהם ערכים אלה אינם חיים במקביל, אלא נוגדים זה את זה.
* לכאורה, חוק איסור לשון הרע הסדיר את דרכי האיזון בין האינטרסים הללו.
* במקרים רבים החוק אינו מסייע להכריע, ואז השופט צריך להפעיל את שיקול דעתו.
* במרבית המקרים, ראוי להעניק כובד יתר לאינטרס הציבור לחופש מידע.

   ·   איזון בטרם הוכרעה סוגיית לשון הרע לגופה:
* כל עוד לא הוכרעה סוגיית לשון הרע, ראוי כי חרות הביטוי תיגבר.

   ·   לכן, לא ראוי להעניק צווי מניעה בטרם הוכרע בסוגיית לשון הרע.
* רק לאחר שיוכרע כי מדובר בלשון הרע, יגבר אינטרס שמו הטוב של אדם על
   השאיפה להתיר את הפרסום.
* במצב זה, יעמוד עדיין לזכותו של הנפגע הסעד העיקרי – סעד הפיצויים (ריפוי במקום
   מניעה).

   ·   מתי בכל זאת ראוי להפעיל צו מניעה זמני ?
* במצבים בהם ברור כי הגנתו של המפרסם כנגד לשון הרע מופרכת.
* כאשר מדובר בנושא נטול עניין ציבורי.
* בכל מקרה, אין לחייב את המפרסם במסגרת הליך זה להציג את החומר העומד
   להתפרסם בפני ביהמ"ש או בפני התובע.
(הפסול בכך הוא שיש בכך משום הטלה לכאורה של נטל הראיה על הנתבע).

   ·   על אף כל זאת, אין מניעה כי התובע יציג בפני ביהמ"ש די ראיות כדי לשכנעו כי יש מקום להוצאת צו מניעה קבוע, למניעת לשון הרע.
(בכפוף לכך שלא יוכל לכפות על המפרסם להראות לו את הספר טרם הפרסום).

   ·   כפועל יוצא : יש להתיר את הפצת הספר.

   ·   המלצות לעתיד : ראוי לשכלל את שיטת מתן הפיצויים, ואת הליך תביעת לשון הרע, על מנת לספק סעד ראוי לנפגע, לאחר שפורסם כנגדו פרסום פוגע (בשם האינטרס הציבורי).

---

[1]  ע"א 334/89  מיכאלי נ' אלמוג  פ"ד מו (5) 555.

[2]  מוזכר בפ"ד דרדריאן.

[3]  ע"א 466/83  אג'מיאן שאהה נ' דרדריאן  פ"ד לט (4) 734.

[4]  ע"א 670/79  הארץ נ' מזרחי  פ"ד מא (2) 169.

[5]  ע"א 90/49  בנטוב נ' קוטיק  פ"ד ה 593.

[6]  ע"א 213/69  חברת החשמל נ' הארץ  פ"ד כג (2) 87.
ע"א 723/74  הארץ נ' חברת החשמל  פ"ד לא (2) 281.
ד"נ 9/77  חברת החשמל נ' הארץ  פ"ד לב (3) 337.

[7]  ע"א 214/89  אבנרי נ' שפירא  פ"ד מג (3) 840.

[8]  ע"א 292/57  סנדרס נ' לוי-אולמן  פ"ד יג 787.