חלוקת רכוש

יניב גבריאל ושות' – משרד עורכי דין ויועצי מס הינו אחד המשרדים המובלים והבולטים בארץ, המונה צוות משפטי של עורכי דין וביניהם כמה מן המשפטנים הבכירים במדינה.

לצורך מתן מענה משפטי מקצועי ודווקני, יניב גבריאל ושות' – משרד עורכי דין ויועצי מס מחולק למחלקות ייעודיות, אשר כל אחת ואחת מהן מתמחה ומתמקצעת בתחום ספציפי וייחודי.

בין מחלקות המשרד ניתן למנות את מחלקת המיסוי, המתמחה בטיפול בתיקי מיסוי אזרחיים, מיסים פליליים ומיסים בינלאומיים, מחלקת דיני עבודה ומחלקות נוספות המתמחות בתחומים ייחודים אחרים.

מחלקת דיני משפחה וירושה מתמחה, בליווי משפטי שוטף בנושאי גירושים, אפוטרופסות, צוואות וירושות ונושאים אחרים השייכים לתחום המשפחה.

מחלקת דיני המשפחה עוסקת בכל הקשור להליכי גירושין בין בני זוג. הגישה המנחה אותנו היא גישה גישורית, מתוך אמונה, כי גירושין בהסכמה ובהידברות עדיפים על ניהול הליכים משפטיים ארוכים, יקרים ומכאיבים. במסגרת הליכי הגישור אנו מסייעים לבני הזוג המתגרשים להגיע להסכמות המוצאות ביטוין בסופו של התהליך בהסכם גירושין שנחתם בין הצדדים ומסייעים בידם בכל ההליכים הפורמאליים של אישור ההסכם וסידור הגט.

מודגש, כי מחלקת המשפחה במשרדנו צברה ניסיון רב והתמחות מיוחדת בתחומים הייחודיים לגירושין של חברי קיבוץ. בכלל זאת מתמחה משרדנו בתשלומי מזונות בקיבוץ המשתנה, בחלוקת רכוש תוך התייחסות להליכי שיוך דירות וכדומה.

תחום נוסף בו עוסקת מחלקת המשפחה הינו מינוי אפוטרופוס וטיפול בסוגיות הקשורות לחסויים ולאפוטרופוס עליהם. כמו כן נותנת המחלקה ייעוץ שוטף בענייני ירושה, לרבות הגשת בקשות לצו ירושה, וכן עריכת צוואות.

יניב גבריאל ושות' – משרד עורכי דין ויועצי מס מתמחה בכל מגוון הנושאים של דיני המשפחה והירושה, בין היתר בנושא : חלוקת רכוש כפי שיוסבר להלן :

חוקי השיתוף בין בני הזוג
 

לא יכול להיות מצב שהאיזון הכלכלי בין בני הזוג יחול רק במהלך החיים המשותפים מכוח אותו כלל מדיני המזונות "עולה עמו ואינה יורדת" (הכלל שלמעשה שומר על איזון כלכלי – על כוח כלכלי שווה בין בני הזוג תוך כדי מהלך הנישואין). בעיני מנדלסון לא יכול להיות שפקיעת הנישואין – מסיבות כאלה ואחרות ולא רלוונטי איזה – יביאו לתוצאה כלכלית כזו שיהיה לנו בן זוג אחד חזק מאוד כלכלית ובן זוג שני שלא יכול לשרוד (ובכוונה אנחנו מדברים על הקצוות). הפתרון הוא משני מישורים: מחד, תשלום מזונות לאחר הפירוד (אפשרות שלא קיימת בישראל לגבי זוגות נשואים אלא רק לגבי זוגות שאינם נשואים לאור פלונית). לכן, הפתרון חייב לנבוע מתוך מה שקיים היום: מה שמסדיר את המערכת הכלכלית לאחר פקיעת הנישואין – יחסי הממון בין בני הזוג. הפתרון מצוי במקום אחד מאוד פשטני, בהגדרת המונח "נכס" ובעומקה של ההגדרה. אכן, שם מצוי הפתרון המשפטי בתוך המצב המשפטי הנתון בישראל (לא צריך כלל לשנות את המצב המשפטי הקיים אלא רק את הפרשנות לגביו). את כל ההגדרות של "נכס" לא צריך כלל להמציא – הכל מצוי במשפט המסחרי. מוניטין אישי כנכס הוא לא המצאה של מנדלסון. זה מוכר לגבי מוניטין עסקי כרכיב כלכלי בעל שווי כלכלי. אנשים מכירים בהון אנושי כנכס כלכלי לכל דבר. אין סיבה שלא להשליך את הפרשנות הזו גם לגבי יחסי ממון בין בני הזוג לאחר הנישואין.

בית-המשפט העליון עוד לא עסק בסוגיה אלא באמירת צד של הש' רובינשטיין לפיה יש לתת על זה את הדעת. אין למנדלסון ספק שזה הכיוון העתידי של בית-המשפט העליון.

הרקע לחוק יחסי ממון בין בני הזוג ומירוץ הסמכויות

קיימים שני משטרים רכושיים בישראל: יחסי ממון עד ה- 1.1.1974 (מועד כניסתו לתוקף של החוק) ויחסי ממון עם משטר רכושי שלאחר התקופה הזו. המשטר הרכושי שחל במדינת ישראל עד ה- 1.1.1974 הוא המשטר המכונה חזקת השיתוף והמשטר הרכושי שחל לאחריו הוא חוק יחסי ממון בין בני זוג.

עולה השאלה האם השינוי החקיקתי ב- 1974 שינה משהו לגבי שאלת מירוץ הסמכויות ככל שעסקינן ביחסי הממון בין בני זוג. בין חוק יחסי ממון לחזקת השיתוף ישנם מספר הבדלים מהותיים. השניים המרכזיים מביניהם לגבי מירוץ הסמכויות הם:

• חזקת השיתוף כפיתוח פסיקתי המקים זכויות מעין קנייניות לעומת החוק של הכנסת שהקים זכויות כספיות –מדובר בפסיקה שיוצרת משטר עם זכויות קנייניות לכל דבר ועניין. הזכות על פי המשטר בחזקת השיתוף היא זכות מעין קניינית. לאשה במשטר הזה תהיה זכות מעין קניינית בכל אחד מהנכסים שהגבר צבר- זכות בנכס עצמו (מניות, חברה, דירה, בניין משרדים, חשבון בנק, וכו'). להבדיל, חוק יחסי ממון שונה במהות. החוק המקים משטר רכושי יציר כנסת ישראל. הוא מכוון – מכוחו של החוק – גם לבתי הדין הדתיים – והזכות ע"פ החוק היא זכות כספית, לאיזון כספי. לא מדובר בזכות מעין קניינית – לבת הזוג אין זכות בנכסים ספציפיים אלא בשומה ובקבלת שווי כלכלי של השומה.

• מכיוון שחזקת השיתוף היא זכות מעין קניינית, זכותו של בן הזוג הטוען לזכויות ברכוש מתקיימת בכל רגע ורגע ללא קשר לשאלת הנישואין – לנישואין ולגירושין אין השפעה על הרגע בו אתה יכול לקבל את זכויותיוך הקנייניות. חוק יחסי ממון, כאמור, לא מקים זכויות קנייניות. בנוסף, החוק מופעל רק עם פקיעת הנישואין. פקיעת הנישואין כידוע הוא עניין מאוד בעייתי; עניין התלוי ברצונם ובידם של בני הזוג (ולא בידי ערכאת השיפוט). ברגע שהמחוקק קבע שהאיזון הרכושי יתבצע עם פקיעת הנישואין הוא למעשה דוחה את יכולתו של בן הזוג לקבל את זכויותיו הכלכליות לרגע פקיעת הנישואין.

לפני שנת 1974  אנו במשטר רכושי שגם לביה"ד (מכוח כריכה) יש אפשרות לדון בו (כך גם לביהמ"ש האזרחי כמובן). אבל מדובר בזכות שניתן להפעילה בכל רגע נתון. לכן, ברור שבפרוץ הסכסוך בין בני הזוג מירוץ הסמכויות עובד במלוא עוצמתו (כל אחד מבני הזוג עם אינטרסים מנוגדים באשר לערכאה), וכמובן שעל אף פ"ד בבלי יישום חזקת השיתוף ע"י ביה"ד תהיה תמיד שונה מהיישום בביהמ"ש האזרחי. לכן, מי שירצה להגיע לביהמ"ש המחוזי לא יכרוך את הנושא בתביעת הגירושין ולהיפך – כך כל אחת מהערכאות תפעיל את החזקה בצורה שונה.

האם לאחר שנת 1974 יש לנו עדיין מירוץ סמכויות?  בעקרון – כל אחת מהערכאות יכולה להפעיל את חוק יחסי ממון בצורה שונה.אבל עקרונית אין למה לרוץ שכן יחסי הממון יחולו רק לאחר פקיעת הנישואין.

אלא שארעה תקלה בעליון – הנשיא שמגר קבע בפ"ד זנד כי חוק יחסי ממון לא מונע הגשת תביעת גירושין, תוך כריכת ענייני הרכוש לתביעת הגירושין והמתנה לראות את תוצאת התביעה. קרי: אם יהיו גירושין בעקבות התביעה, לביה"ד תהא סמכות לדון בנושאים שנכרכו. אם תפול תביעת הגירושין גם תיפול התביעה. המשמעות האופרטיבית של דברי שמגר בזנד זה טשטוש מירוץ סמכויות: שכן לא ניתן לפני פקיעת הגירושין לתבוע בביהמ"ש האזרחי. והבעל, שמגיש תביעה לביה"ד הרבני דווקא יכול באותה נקודת זמן להגיש ת.ג.+כריכה ובכך להשיג יתרון.

 פ"ד זנד מטשטש את מירוץ הסמכויות אבל נותן יתרון אדיר לכוח המיקוח  – ברגע שהאשה לא יכולה להגיש לביהמ"ש המחוזי תביעה רכושית, כל הקלפים הם בידי מי שמבקש להביא את העניין לביה"ד הרבני. ולא רק שכל הקלפים בידיו (יכול בכל רגע לכרוך) אלא שהוא יכול גם לקבוע את מועד הכריכה. אין פה שום מירוץ. זו תקלה רצינית בהקשר כוח המיקוח.

השטח לא יכול היה לסבול את הלכת זנד ולכן נמצא פתרון בס' 11 לחוק יחסי ממון:

11.  עשה אחד מבני הזוג פעולה שיש בה כדי לסכל זכות או זכות עתידה של בן הזוג השני על פי הסכם-ממון או על פי הסדר איזון המשאבים, או שקיים חשש סביר שהוא עומד לעשות פעולה כזאת, רשאי בית המשפט או בית הדין, לפי בקשת בן הזוג השני, לנקוט אמצעים לשמירת הזכות האמורה, ובין השאר רשאי הוא לעשות אחת או יותר מאלה:

(1)   לצוות על מתן ידיעות ועל מתן ערובה;

(2)   לקבוע פעולות שיהיו טעונות הסכמת שני בני הזוג;

(3)   לצוות על רישום הערה מתאימה בפנקס המתנהל על פי חוק שרשום בו נכס של אחד מבני הזוג

לפי הסעיף ניתן להגיש בקשה לפני פקיעת הנישואין לשמירת הנכסים. כלומר: המחוקק הבין שאם נמתין עם האיזון הרכושי עד פקיעת הנישואין עלול להיווצר מצב שברגע שבו פרץ סכסוך בן הזוג שבידיו נמצאים הנכסים יביא למצב בו ביום הפקיעה כבר לא יהיה מה לאזן (כמו הברחת נכסים). ע"פ הסעיף ברגע בו יש חשש שבן הזוג יבצע מעשים שיאיינו את יכולת האיזון העתידית ביהמ"ש רשאי לתת צו מכל סוג שהוא כדי להגן על האופציה של הברחת רכוש (צווי רכוש, מניעה, וכו').

עורכי הדין שלא יכלו להגיש תביעה לביהמ"ש פנו בתביעה לשמירה זכויות. אבל בפסיקות הראשונות נקבע שלא בהכרח ביהמ"ש שנתן סעדים מכוח ס' 11 הוא ביהמ"ש המוסמך בענייני הרכוש. רק לאחר פ"ד זנד ביהמ"ש מבין את הצרה, ובפ"ד מיטלברג ושקלים נקבע שביהמ"ש או ביה"ד שנתן את הסעדים מכוח ס' 11 הוא ביהמ"ש או ביה"ד שיהיה מוסמך בנקודה הזו – בפקיעת הנישואין – לדון בסוגיה הרכושית. וכמובן שמפסיקה זו ברור שכשהיום פורץ סכסכוך מירוץ הסמכויות קם ומתקיים לגבי זוגות שהתחתנו הן לפני והן אחרי 1974 כאשר לאחר 1974 מדובר או בתביעת גירושין כרוכה (זנד) או בקשה על פי סעיף 11 למתן סעדים באיזון עתידי (הלכתמיטלברג ושקלים)

על-כן, למרות ההבדלים בין שני המשטרים ולמרות ההבדלים בסעדים השונים – מירוץ הסמכויות הוא "מאוזן" – כלל לא רלבנטי מתי התחתנת ואיזה משטר חל על הזוג – בכל אחד מהם ניתן להקנות סמכות שיפוט לאחת משתי ערכאות השיפוט.

עד 1974 – חזקת השיתוף

זוהי חזקה ראייתית ולא רכושית שיוצרת הסכם מכללא. דהיינו, החזקה מבוססת על שני עניינים או מסלולים נפרדים – מתחום דיני הראיות והחוזים.

החזקה קובעת שזוג שחי בחיים תקינים ובמאמץ משותף (2 תנאים עובדתיים ; לא תנאים משפטיים) אזי ע"י הוכחת אחד מבני הזוג לגבי התנאים הנ"ל – קמה החזקה העובדתית שקובעת שזוג שחי על פי התנאים העובדתיים הנ"ל רואים אותם כמי שהסכימו בהסכם מכללא שהרכוש אשר נצבר במהלך החיים המשותפים יחולק ביניהם בחלקים שווים.

בחזקה יש למעשה 3 מדרגות: הראשונה: עובדתית (אורח חיים תקין; מאמץ משותף); השנייה: משפטית (מתחום דיני הראיות היוצרים חזקה) השלישית: שימוש בדיני החוזים (החזקה המשפטית יוצרת חוזה מכללא שתוכנו הוא שיתוף בנכסים).

ברור שבניגוד לכאורי לחוק יחסי ממון, חזקת השיתוף ניתנת לסתירה (אם כי נראה בהמשך טוויסט לגבי הטענה הזו). למעשה, הדרך לסתור את חוק יחסי ממון הוא רק דרך הסכם מפורש ואילו הדרך לסתור את חזקת הישתוף היא לאו דווקא בהסכם מפורש ע"פ המבנה לעיל. אפשר לסתור את החזקה בפן הראשון (להראות שלא היה אורח חיים תקין ו/או מאמץ משותף) ולהראות עובדות אחרות שמראות שלמרות המאמץ המשותף ואורח החיים התקין אין חזקת שיתוף.

אולם בפועל – למרות שביהמ"ש לא "נגע" בחזקת השיתוף – היא לא מתקיימת באופן בו ביהמ"ש הציב את יסודותיה לפני 40-50 שנה. אכן, לכאורה חזקת השיתוף פסה מהעולם (אם נעשה חישוב סטטיסטי – בהנחה שעד 74 אנשים התחתנו בגיל 25 אזי אותם אלה שהתחתנו בני 25 הם היום בני 60~ ומאחר שגיל הגירושין הממוצע הוא בין 40 ל- 45 – נדון לגבי הרבה פחות זוגות בסוגיה הזו). ברם, הידועים בציבור "נפרדים" גם בגילאים מאוחרים בהרבה, ומאחר ולגביהם חלה חזקת השיתוף – היא מאוד רלוונטית לגביהם – גם טרם 1974.

בפסיקת בית-המשפט העליון השתנתה לאורך השנים בשלושה פרמטרים מרכזיים:

• לגבי התנאים העובדתיים הבסיסיים הנדרשים להקמת החזקה
• היכולת לסתור את החזקה (לא נעסוק בזה כאן)
• סוגי הנכסים שיהיו בתוך החזקה

פרמטר 1: צמצום התנאים העובדתיים הבסיסיים הנדרשים להקמת החזקה

למעשה, ביהמ"ש העליון מזיז את חזקת השיתוף לכיוונו של חוק יחסי ממון ככל שאנו עוסקים בפרמטר הראשון (והרי בחוק יחסי ממון לא נדרשים כלל התנאים העובדתיים..).  לפני 50 שנה עת נקבעה חזקת השיתוף הוחלט שעל בני הזוג לחיות חיים הרמוניים תוך מאמץ משותף כאמור. נראה איך ביהמ"ש "הרג" את התנאים הללו.

עד חוק יחסי ממון, מגישת התביעה צריכה היתה ע"מ לחצות את קו החזקה להראות חיים מושלמים. הבעיה היא שצריך להגיש עכשיו תביעה משפטית. משהו התקלקל ב"הרמוניה".. אם היא תכתוב בתביעה את האמת – לפיה לפני 5 שנים החלק הקרעע (לצורך ההדגמה) היא בסיכון כי אז יש חשש שביהמ"ש יפסוק שהחזקה הסתיימה לפני 5 שנים ואז הרכוש שנצבר מאז לא היה נחשב. לכן, הנשים שהיו מגישות את התביעה היו מייפות את המציאות ומנסות להציג את מצב העניינים כאילו "אתמול בלילה" החל הקרע. ולהיפך – הבעל היה טוען בצורה עקבית שההרמוניה לא היתה קיימת מעולם (אולי רק לפני שבירת הכוס). כך בדיוק התנהל מבנה הטיעון לגבי המאמץ המשותף.

ביהמ"ש קולט את האבסורד ואת זה שהנסיון להתלות על עניינים עובדתיים לעיל אינם הוגנים (ר' חשין בפ"ד נפיסי). למעשה, משנות ה- 80 אין כמעט (או בכלל) פסקי דין שקובעים שהתנאים העובדתיים לא מתקיימים (בניגוד גמור לשנות ה- 50).

• הורדת מדרג המאמץ המשותף: בשלב מסוים ביהמ"ש אף אומר שהמאמץ המשותף לא צריך להיות מאמץ שווה. מאמץ זה צריך להיות כפי שבני הזוג ניהלו את חייהם כאשר כל אחד תורם את חלקו על פי ההסכמה בין בני הזוג. לא ניתן לסתור את זה כבר – אם אחד עבד 24 שעות ביממה והשני ישן 24 שעות ביממה, וזה שעבד לא אמר כלום, אז זהו המאמץ ותרומתו של כל אחד לחיי הנישואין – אחד עבד והשני חימם את הסדינים. לכן המאמץ המשותף כבר לא ניתן לסתירה.

• אבל מה לגבי אורח החיים התקין? ביהמ"ש הופך את זה בשלב מסוים לחיים משותפים תחת קורת גג אחת (ואפילו אם בני הזוג חיים בחדרים נפרדים). לפי ביהמ"ש התקינות של 2 חדרים נפרדים היא עדיין תקינות. לכן גם את זה כבר לא ניתן לסתור (ר' נתניהו או דורנר בפ"ד גיטלר – שם היא קובעת שמספיק שאחד משני הרכיבים מתקיים – וזה אבסורד שכן מאמץ משותף תמיד יהיה). פסק דין נוסף של העליון קובע שבן זוג שעזב את הבית (ע"מ טקטית למנוע מביהמ"ש לראות את החזקה כמתקיימת) ולא סגר את חשבון הבית המשותף (כך ששניהם המשיכו למשוך משם) עדיין חי בחיים תקינים עם בן הזוג מכוח משיכת הכספים מחשבון הבנק.

לסיכום: רואים שביהמ"ש מוביל מהלך לפיו לא ניתן כלל לסתור את חזקת השיתוף בעיקר על סמך נסיון לטעון שהתנאים העובדתיים לא מתקיימים

פרמטר 3: סוגי הנכסים

אדם היה נשוי במשך 30 שנה.  במהלך עשר השנים הראשונות נצברו פריטי רכוש שרשומים על שמו: כמו דירה, כסף בבנק, מפעל לייצור במבה, קופת גמל, ביטוח מנהלים, פנסיה, והוא מכהן אף כנשיא התאחדות התעשיינים. מלבד כל אלה, הגיע האדם לנישואים עם בית פרטי אותו ירש מהוריו בו גר הזוג בנוסף למפעל קטן ליצור מתכת אותו הוא מנהל (בירושה).

עולה השאלה: מה מתחלק, איך מתחלק והאם יש הבדל בכל אחת מנקודות הזמן. ביהמ"ש העליון מבצע חלוקה מוזרה וחסרת היגיון. הוא קובע שרק הדירה והבנק ברי שיתוף. זה חסר הגיון, שהרי אם יש הסכם מכללא  אין שום רלבנטיות לגבי האם מה שהבעל צבר הוא שם בדירה, במפעל, בבנק או בקומת הגמל. הוא יכול היה הרי לשחק עם זה איך שהוא רוצה. אבל ביהמ"ש העליון מבחין בין סוגי הנכסים. את הדירה והבנק הוא מכנה "נכסים משפחתיים קלאסיים" ואת שאר הנכסים הוא מכנה "נכסים עסקיים". לקופת הגמל הוא נותן כינוי של "נכסי עתודה כלכליים". אבל ביהמ"ש העליון מחיל את חזקת השיתוף רק על נכסים משפחתיים קלאסיים; אין לכך הגיון.

ההנמקה של ביהמ"ש: לגבי הנכסים המשפחתיים ברור שבני הזוג מסכימים שהיחסים יתחלקו. ברם, לגבי הנכסים העסקיים, צריך ע"מ להוכיח את כוונת השיתוף, דבר מה נוסף. אבל איזה "דבר"? מה זה אותו "דבר" מה נוסף? הרי גם לנכסים משפחתיים אין כלום. הרי כל חזקת השיתוף פועלת ע"ס עקרונות שוויון של חלוקת הרכוש שנצבר.מדובר בתפיסה שוביניסטית.

 

בשנת 1987 ביהמ"ש העליון לכאורה מתעשת אבל רק בחצי הדרך. בפ"ד בר-נתן ובזיליאן ביהמ"ש אומר בדרך אגב שאין סיבה שבין נכסים עסקיים לנכסים משפחתיים קלאסיים יהיה שוני. אבל לגבי קופת הגמל – ביהמ"ש קובע שעדיין לא מחלקים את זה. זה עדיין מופרך. ואילו בשנות ה- 90 אותו הליך של בזיליאן ובר-נתן מתחולל לגבי זכויות סוציאליות – פ"ד רון, אורון, וכו' – בכולם ביהמ"ש העליון קובע שהכל אותו דין – הכל בר חלוקה. אין הבדל בין הנכסים (וכאן רואים בבירור כמה כספים הפסידה אשה שהתגרשה ב- 86 לעומת אשה שהתגרשה ב- 94). אבל כאן במקום להיעצר ביהמ"ש דוהר כמו מטורף – לכיוון הכנסים שהאדם מביא לנישואין.  

בפ"ד עבדה ובפסקי דין נוספים היה מדובר בגברים להם היו נכסים מלפני הנישואין. ביהמ"ש מודיע להם לפתע שאין ספק שלאחר 30 שנה בני הזוג התכוונו שגם נכסים מלפני הנישואין יהיו משותפים ובפרט נכסים בעל אופי משפחתי (בית המגורים). בכל מקרה,ההלכה היום לגבי נכסים שקדמו לנישואין היא הלכה של כל מקרה לגופו.