אלימות במשפחה

יניב גבריאל ושות' – משרד עורכי דין ויועצי מס הינו אחד המשרדים המובלים והבולטים בארץ, המונה צוות משפטי של עורכי דין וביניהם כמה מן המשפטנים הבכירים במדינה.

לצורך מתן מענה משפטי מקצועי ודווקני, יניב גבריאל ושות' – משרד עורכי דין ויועצי מס מחולק למחלקות ייעודיות, אשר כל אחת ואחת מהן מתמחה ומתמקצעת בתחום ספציפי וייחודי.

בין מחלקות המשרד ניתן למנות את מחלקת המיסוי, המתמחה בטיפול בתיקי מיסוי אזרחיים, מיסים פליליים ומיסים בינלאומיים, מחלקת דיני עבודה ומחלקות נוספות המתמחות בתחומים
ייחודים אחרים.

מחלקת דיני משפחה וירושה מתמחה, בליווי משפטי שוטף בנושאי גירושים, אפוטרופסות, צוואות וירושות ונושאים אחרים השייכים לתחום המשפחה.

מחלקת דיני המשפחה עוסקת בכל הקשור להליכי גירושין בין בני זוג. הגישה המנחה אותנו היא גישה גישורית, מתוך אמונה, כי גירושין בהסכמה ובהידברות עדיפים על ניהול הליכים משפטיים ארוכים, יקרים ומכאיבים. במסגרת הליכי הגישור אנו מסייעים לבני הזוג המתגרשים להגיע להסכמות המוצאות ביטוין בסופו של התהליך בהסכם גירושין שנחתם בין הצדדים ומסייעים בידם בכל ההליכים הפורמאליים של אישור ההסכם וסידור הגט.

מודגש, כי מחלקת המשפחה במשרדנו צברה ניסיון רב והתמחות מיוחדת בתחומים הייחודיים לגירושין של חברי קיבוץ. בכלל זאת מתמחה משרדנו בתשלומי מזונות בקיבוץ המשתנה, בחלוקת רכוש תוך התייחסות להליכי שיוך דירות וכדומה.

תחום נוסף בו עוסקת מחלקת המשפחה הינו מינוי אפוטרופוס וטיפול בסוגיות הקשורות לחסויים ולאפוטרופוס עליהם. כמו כן נותנת המחלקה ייעוץ שוטף בענייני ירושה, לרבות הגשת בקשות לצו ירושה, וכן עריכת צוואות.

יניב גבריאל ושות' – משרד עורכי דין ויועצי מס מתמחה בכל מגוון הנושאים של דיני המשפחה והירושה, בין היתר בנושא : אלימות במשפחה כפי שיוסבר להלן :

ענייני המעמד האישי

כזכור, היום יש 8 קטגוריות בדבר המלך של עניינים שמהווים חלק מהמעמד האישי: נישואין, גיטין, מזונות, כלכלה, אפוטרופוסות, יוחסין של ילדים,  איסור שימוש ברכוש פסולי דין, ניהול נכסי נעדרים, כשרות יוחסין של ילדים. יצאו מהקטגוריות: אימוץ, וירושה וצוואות. ראינו את משמעות הוצאת הקטגוריות ומשמעות הלאקונה. ראינו גם שמדובר ברשימה סגורה, ללא סעיף סל כך שביה"ד הרבני יוכל לדון בעניין מסוים (כדי שיוכל לחול הדין האישי). כלומר: ע"מ שיחול הדין הדתי חייבים להיכנס לתוך קטגוריה מסוימת. לכן, לא עולה בעניינים אחרים כלל השאלה של תחולת הדין הדתי. אם לא נכנסנו לקטגוריות: נכנסנו לדין האזרחי וככה"נ הסמכות תהיה של ביהמ"ש האזרחי.

פרשנות הקלאסיפיקציה

בדוגמא הקודמת: דן ודנה נשואים ומתגרשים. יחסי הממון שלהם נתונים במחלוקת. עולה השאלה האם יחסי הממון בסמכות ביה"ד הרבני ע"פ דין דתי, האם נושא יחסי הממון בין בני הזוג נכנס לקטגורית הנישואין או שמא נמצא מחוץ לרשימה הסגורה. זו שאלה קלאסית של מיון/קלסיפיקציה. כאשר ניגשים לשאלה האם חל דין דתי או אולי חוק אזרחי, נתקלים בדילמה: האם לפרש את הקטגוריה בהרחבה או האם לפרש אותה בצמצום. איך נקבע, ע"פ איזה דין תהא היקפה של הקטגוריה.

ניתן לטעון שכיוון שביהמ"ש העליון בסיטואציות מסוימות פוזל לכיוון התוצאה הסופית של הדין הדתי (לדוגמא: ההפרדה הרכושית שפוגעת בנשים ביחסי הממון בין בני זוג), הוא יפרש את הקטגוריה בצורה מצמצמת באופן שישלול את סמכותו של ביה"ד הרבני. אבל, זה נכון רק בשלב אחרי הטיעון הפורמאלי – איך ביהמ"ש העליון פרקטית עושה את זה. כזכור, הדין הדתי חל כאשר נכנסנו לקטגוריות. בכל שאלה שלא נכנסת לקטגוריות, אין רלבנטיות (לא חל) הדין הדתי. בדיוק כמו סוגיית השתייכות דתית שלא רלבנטית לקטגוריות הנ"ל, וכן סוגיית האבהות: סוגיות אלה הן אזרחיות גרידא. אכן, אם היתה הוראה בסימן 51 שהפרשנות של הקטגוריות כפופה לדין הדתי, היינו בבעיה אחרת: אבל זה לא כתוב שם, ולכן כל עוד לא נכנסים לקטגוריה אין לנו את בעיית הפרשנות. ברם, בכל מקרה יש רלבנטיות לדין הדתי – בדיוק כמו השתייכות דתית. ראינו בהשתייכות דתית את פקודת ההמרה: זהו המבחן האזרחי הרחב של השתייכות דתית. מצד אחד יש חשיבות לדין הדתי (לדוגמא: דרישת האישור של כוהן הדת). אבל ביסודו זהו מבחן אזרחי – עם רלבנטיות לדין הדתי. לא נשלח אדם שאזרחית הוא יהודי ודתית נוכרי לביה"ד הדתי. אותו דבר כאן: ניתן איזושהי רלבנטיות לעמדת הדין הדתי לגבי היקף הקטגוריה.

סיכום: המבחן שחל לגבי המיון/קלאסיפיקציה, הוא אזרחי, עם רלבנטיות מסוימות לשיקולי הדין הדתי. בד"כ הרלבנטיות שניתנת לדין הדתי היא כדי לצמצם את הקטגוריה. ותמיד יש פזילה לכיוון התוצאות הסופיות (לפי הדין הדתי): התבוננות בשאלה האם התוצאות רצויות, וכאשר התשובה היא לאו: צמצום הקטגוריה תוך התחשבות בעמדת הדין הדתי.

קטגוריה 1: "ענייני נישואין"

התוצאות האישיות של הנישואין הן לעולם חלק מענייני הנישואין

ההלכה כיום: עד היום כל התוצאות האישיות של הנישואין הן חלק מענייני הנישואין, כמו: שלום בית (מורדת, וכו').

תוצאות ממוניות: בעבר

קטגוריה זו כללה הכל בעבר, כל מה שקשור לנישואין. גם התוצאות האישיות של הנישואין (שלום בית, חובות האישה, יחסי מין, מורדת, וכו'), וגם כל התוצאות הממוניות של הנישואין (ובמיוחד: יחסי ממון בין בני זוג). יחסי הממון בין בני הזוג הם עקרונית חלק בלתי נפרד מענייני הנישואין (כך היה גם עוד בתקופת המנדט). התוצאה הסופית היתה הפרדה רכושית (האישה לא זכאית לדבר).

תוצאות ממוניות: קום המדינה – 1951: חוק שיווי זכויות האישה ופ"ד סידיס (הוצאת יחסי הממון מתחולת הקטגוריה)

ב- 1951 חוקק שיווי זכויות האישה. בס' 2 קובע החוק כי אין בנישואין כדי לפגוע בקניינה של האישה:

2. לאשה נשואה תהיה כשרות מלאה לקנין ולעשיה בקנינים כאילו היתה פנויה; ואין קניניה שרכשה לפני הנישואין נפגעים על ידי קשר הנישואין.

ב- 1951 ניתן פסק דין סידיס שם עלתה השאלה האם לבעל יש זכות לאכילת פירות נכסי מלוג. בדין העברי בני הזוג מתחתנים ולאישה יש רכוש משני סוגים:

• נכסי צאן ברזל: נכסים שהאישה מכניסה לתוך מסגרת הנישואין – במעמד הכתובה. הבעל מקבל את הבעלות השלמה בנכסים. הוא יאלץ להחזיראותם אם הנישואין יסתיימו, אבל במהלך הנישואין הוא אחראי לקרן (אם לדוגמא הנכסים יאבדו הוא יהיה חייב להחזיר לאשתו את שווי הנכס). את הנכסים הבעל מנהל והוא גם זכאי לפירות של הנכסים (הוא אחראי לניהול ולתוצאותיו).

.

• נכסי מלוג: נכסים שהגיעו לאישה לאחר הכתובה (אלו נכסי המלוג): כל מה שהגיע אחר-כך (ירושה, עבודה, וכו'). אלה לא עוברים לבעלות הבעל אלא נשארים בידי האישה, אולם זכות הניהול של הנכסים עוברת לידי הבעל, ובתמורה לניהול הוא זכאי לפירות (שהם בבעלותו). כלומר, ההבדל מול נכסי צאן ברזל הוא ששם גם הבעלות עוברת לבעל (עם אחריות לקרן); נכסי מלוג הם בבעלות האישה שיכולה למכור אותם אם ברצונה לעשות כך.

בפ"ד סידיס הבעל מגיש תביעה ודורש זכות לפירות בגין נכסי מלוג. ביהמ"ש קובע שחוק שיווי זכויות האישה עשה שינוי. בעוד לפני החוק האישה אינה זכאית לנכסי מלוג (ולכן טענה כנגד הבעל היתה נדחית)- מאחר וטרם החוק חל הדין הדתי, לאחר החוק יש להתחשב בהוראות חוק שיווי זכויות האישה. לאחר חוק זה, יש לפרש מחדש את קטגורית ה"נישואין": והחוק הוציא מתוך הקטגוריה את אכילת פירות נכסי מלוג וכן את כל התוצאות הממוניות של הנישואין.  הבעיה הפורמאלית: בחוק אין שום הוראה כזו.. המחוקק לא הורה להוציא את נכסי הממון מהדין הדתי אלא קבע כי אין לפגוע בקניינה של האישה (וקביעה זו גרידא). וכאן בהחלט יכולה לעלות השאלה הפורמאלית/תורת-משפטית של האם הנמקת סידיס היא נכונה לאור הוראת ס' 2 לחוק שיווי זכויות האישה.

צריך לזכור שביהמ"ש העליון מעולם (פרט לחצי חריג של חשין שנדבר עליו מיד) לא פסל הוראה של הדין הדתי בטענה שזה נוגד את תקנת  הציבור, חוקי היסוד, וכו'. זו אמירה שביהמ"ש העליון נזהר ממנה לאורך כל הדרך. בכל ההנמקות של ביהמ"ש העליון – גם בסוגיות הקטגוריות (סוגיות תחולה) וגם בסוגיות הפורמאליות של הסמכות, הוא בוחר תמיד בנימוק הפורמליסטי כדי לצמצמם בשיטה כזו או אחרת את סמכות ביה"ד הרבני כדי להמנע מהצורך להתעמת ישירות עם הדין הדתי.

אבל הלכת סידיס כן עשתה מהפיכה : כל חזקת השיתוף יכלה להתפתח רק על רקע סידיס: כשמצד אחד אין חוק טריטוריאלי (כמו חוק יחסי ממון שחוקק בשלב מאוחר יותר – 1973) אבל מצד שני נקבע (סידיס) שהדין האזרחי הוא זה שיחול בסוגיות של יחסי ממון.

שלום בית – עירוב בין הסוגיות

לשים לב שיש לעיתים עירוב בין התוצאות הממונית לתוצאות האישיות (בעיקר בסוגיית שלום הבית).  בפ"ד חדש של ביהמ"ש העליון (גולדנברג?) נידונה השאלה האם במסגרת תביעת שלום בית ניתן לבקש צו עיקול על דירת המגורים. ביהמ"ש העליון קובע שבתביעה זו ניתן לבקש צו עיקול כסעד זמני (הנמקת ביהמ"ש: ללא בית אין שלום בית. יש קשר רציונאלי הגיוני בין תביעת שלום בית לבין הסעד: צו עיקול על דירת המגורים שימנע את מכירת הבית שעלולה לסכל את השלום בית).

מכאן ברור שבמסגרת סעד זמני ניתן לערבב בין הסוגיות. זאת להבדיל מפסקי דין בהם נדרש סעד לא הגיוני הקשור לרכוש (כמו: תחזירי את התמונה ואז יהיה שלום בית) – אז לא מתקיים אותו קשר רציונאלי נדרש בין תביעת שלום הבית לבין הסעד.

חריגים לכלל לפיו תוצאות ממוניות הן לא חלק מענייני הנישואין: 1. כתובה

הכתובה היא מושג שנוצר כתגובה לחוסר הזכויות של האישה מבחינה ממונית עת היא נכנסת ליחסי הנישואין. הכתובה במקור נועדה להגן על נשים ולעגן התחייבות של הגבר כלפי אשתו: הן בתקופת הנישואין (10 חובות של הגבר כלפי האישה) וגם בעת הגירושין (צריך לשלם סכום מסוים).

האם הכתובה, שיש בה גם תוצאות ממוניות היא חלק מענייני נישואין? ביהמ"ש עונה על השאלה הזו בחיוב: הכתובה היא מוסד המעוגן בדין העברי ואין ספק שהיא חלק מענייני הנישואין אפילו שיש לה אלמנטים ממוניים; במקרים רבים ביה"ד הרבני אכן גם אוכף כתובות (במקרים מעטים, כאשר איש מבקש לגרש את אשתו ואין לו עילת גירושין, כשהתנהגותו היא מחפירה, ביה"ד יוכל לאכוף את הכתובה ולעתים גם עושה את זה במקרים קיצוניים).

הויכוח היום הוא לא אם לחייב את הגבר בכתובה, אלא האם יש לשערך את הכתובה (בהתאם לשינויי ערך הכסף).  שני פסקי דין של ביהמ"ש לענייני משפחה ברמת-גן (הש' גרמן והש' גייפמן) דנים בשאלה האם דיני השערוך של הכתובה הן עניין אזרחי או שמא הם חלק מענייני הנישואין – מדיני הכתובה). התשובות סותרות: הש' גייפמן סבור שמדובר בעניין אזרחי  (ולכן יש ללכת לחוקי הריבית האזרחיים) אולם הש' גרמן סבר שאי אפשר לעשות את ההפרדה: שערוך זה חלק מכתובה, וכתובה זה חלק מנישואין. על-כן, לדעתו מדובר בסמכות ייחודית של ביה"ד הרבני על פי הדין הדתי.

חריגים לכלל לפיו תוצאות ממוניות הן לא חלק מענייני הנישואין: 2. החזרת מתנות מדין מורד

בני זוג יהודיים נישאו כשהיו אזרחים ותושבי ארה"ב. לגבר היה ממון מלפני הנישואין, לאחר הנישואין הקימו יחד חברה (50%/50%) בניהול שוטף של הגבר (האישה טיפלה במשק הבית). לאחר שעלו לישראל הגבר נקט באלימות קשה כלפי האישה וילדיהם, אנס אותה, צפה בפורנוגרפיה, והאישה אף טענה שהוא חבר בכת נוצרית. האישה מאסה בחיים הללו והגישה תביעת גירושין לביה"ד הרבני האיזורי בצפת. ביה"ד מפנה את בני הזוג לפסיכולוגית ע"מ שתעריך אם יתכן שלום בית, וזו קובעת כי אין אפשרות לשלום בית בשל התעקשותה של האישה.

ביה"ד רבני פוסק: אם האישה לא מוכנה לשלום בית, וטענה שהיתה אלימות, אולם זו לא הגיעה לרמת פיקוח נפש, אין מנוס מלדחות את תביעת הגירושין שלה (היעדר עילת גירושין). ההשלכות של הדחייה מבחינת האישה היא הכרזה עליה כמורדת (במיוחד אם היא מסרבת חד משמעית לשלום בית) מחמת מאיסה (להבדיל ממורדת רגילה שמסרבת קיום יחסי מין, לגדל את הילדים, וכו': אחת כזו לא מענישים מייד אלא מאפשרים לה לתקן את מעשיה במשך מספר חודשים). מורדת מחמת מאיסה מוענשת באופן מיידי.על-כן, אישה שהיא מורדת מחמת מאיסה חייבת להחזיר את המתנות בצורה מיידית (המתנות שהגבר הקנה לה עם הכניסה לנישואין). לבני הזוג יש דירה שרשומה 50%/50%, אך הבעל טען שהכספים לדירה הגיעו מממונו, ועל כן מדובר במתנה (50% הזכויות בדירה). בהתאם קובע ביה"ד שלאור היותה מורדת מחמת מאיסה, עליה להחזיר את אותה מתנה: זכויותיה בדירה.

מה ההבדל בין המערכת האזרחית לדתית לענייננו: במערכת האזרחית האישה היתה יוצאת או אם 50% זכויות בדירה או אף 75% (אם הדירה היא מתנה, זו אינה ברת איזון, ולכן תיאורטית היה צריך לחלק את חלקו של הגבר לשניים). בכל מקרה, היא היתה יוצאת עם משהו. פסק הדין הרבני מוציא את האישה עם 0% זכויות בדירה.

כעת לאישה יש 2 טיעונים פוטנציאליים בעתירה לבג"צ כנגד פסק הדין:

• הטיעון המהותי: איך מעז ביה"ד לקבוע שהאישה תאבד את הרכוש? איך פוגעים בזכויתיה לקנייניה, ובכבודה? פסק הדין סותר כל עקרון בסיסי במשפט הישראלי (חוקי יסוד, תקנת הציבור, וכו'). הסיכוי של הטיעון המהותי להתקבל מחייב את בג"צ לפסוק כנגד הדין הדתי – ואת זה בג"צ שונא.
• הטיעון הפורמליסטי (מועדף ע"י ביהמ"ש העליון) : מדובר בעניין אזרחי, שלא נכנס לענייני נישואין, ולכן אין כלל סמכות לביה"ד הרבני לדון בנושא (ואז יש לדון בדיני המתנה ולא בדיני מורדת).

בבג"צ בבלי בסוף פסק הדין של הש' ברק, הוא מתייחס להלכת בעהם, שם נידון עניין דומה. שם היה מדובר באישה שהתחתנה עם בעלה ובגדה בו לאחר שקיבלה "מתנה". הבעל טען שהוא נתן מתנה כנגד הבטחה שהאישה לא תבגוד בו: כלומר: מדובר במתנה על תנאי. הש' אלון בפ"ד בעהם קובע כי הדין שיחול הוא הדין הדתי (לפי אלון: רק כשיש הוראת חוק שפונה ישירות לביה"ד הרבני היא רלבנטית לגביו; ובדיני המתנה אין כל הפניה לביה"ד הרבני). בבג"צ בבלי ברק הופך את ההלכה של השופט אלון.

סיכום: אין היום תשובה ספציפית בפסקי דין של ביהמ"ש העליון לגבי סיווג סוגיית החזרת מתנות מדין מורדת: האם מדובר בסוגיה אזרחית או דתית. פלוני סבור שאם ביהמ"ש יכריע הוא ילך לפי שיטת בג"צ בבלי. במקרה שדנו בו לעיל, בג"צ לא הכריע בסוגיה אלא החזיר את התיק לביה"ד הרבני עם הוראות מפורשות כיצד לפסוק מבלי להתייחס לשאלה המשפטית ולטיעון הפורמליסטי הנ"ל.

ענייני נישואין: סיכום

• תוצאות אישיות הן כן חלק מענייני הנישואין כחלק מענייני המעמד האישי
• תוצאות ממוניות אינן חלק מענייני הנישואין כחלק מענייני המעמד האישי
  • סימני שאלה וחריגים לתוצאות הממוניות: כתובה ושיערוכה, והחזרת מתנות מדין מורדת

קטגוריה 2: "גיטין"

הגדת "גיטין"

ס' 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים דן מדבר על גירושין. אפשר היה לבסס טענה שגיתין זה מונח יותר מצומצם, אבל זה מעולם לא עלה (וכך אולי פוספסה הזדמנות לצמצם את מישור הסמכות). בפסיקה גיטין פורש ככל מה שקשור לגט (פרשנות מצמצמת ביותר: תוקף הגט שניתן בעבר, תנאי הגט והדבר החשוב ביותר: עילת הגירושין).

עילת גירושין – התפתחויות

עד לפני שנה היה ברור לאיזה אישה יש עילת גירושין. נשים שהתמזל מזלן וזכו בעילת גירושין (כמו: אלימות קשה שעולה כדי פיקוח נפש) וכאלה שלא זכו לכך (בגידת בעל, אונס, אלימות קלה, מחלות קלות של הבעל). בשורה התחתונה מעט מאוד נשים זכו לעילת גירושין ואלו יכלו להגיש תביעת גירושין (ת.ג.) בביה"ד הרבני, ואם היתה האישה (תוך הוכחת התביעה) היתה מקבלת גט וחיוב הגבר, כאשר אם הגבר מסרב (לאחר אפשרות דחייה) בסופו של דבר היו מוטלות עליו סנקציות.

בפ"ד שיצא מביה"ד הרבני הגדול לפני שנה נקבע כי כלל לא משנה אם לאישה יש עילת גירושין או אין לה כל עוד הגבר מסכים להתגרש אלא שיש לו תנאים (הרי הוא לא מתנגד לגירושין, ואז לא רלבנטית שאלת העילה). מדובר במצבים בהם מסכים הגבר להתגרש בתנאים סבירים בעיני ביה"ד: כמו דרישה לויתור האישה על משמורת ילדים, ויתורה על מזונות, דרישה לסגירת תלונות במשטרה, וכו' (בפסה"ד הנ"ל היה מדובר על ויתור מזונות). זאת כיוון שלא פקעה זכותו של הגבר להתנות את הגט בתנאי ("גט על תנאי"), אישה כזו, בין שיש לה עילה בין שאין לה, לא תזכה לשום סיוע מביה"ד הרבני – כי היא מעגנת את עצמה (היא לא מוכנה לתנאי ביה"ד הרבני), ואולי אף מעגנת את הגבר: היא זו שלא מוכנה להתגרש בתנאים הללו (הם "סבירים" בעיני ביה"ד הדתי). לא לשכוח: בדין הדתי יש הפרדה רכושית בין בני הזוג (האישה יכולה לצאת על פי דין תורה עם 0). באידאולוגיה של הרבנים: לתת לאישה כסף ששיך לו, זה גזל (ולכן ברור שסביר לקבוע שאין היא תהא רשאית למזונות אם זה התנאי שהבעל מציב).

זו תוצאה קשה: גבר יכול לבוא ולהציב תנאים בביה"ד הרבני ולהכניס את האישה לבעיות (בניגוד למצב קודם בו אישה עם עילת גירושין לא היתה צריכה לשלם את המחיר הזה, והחל מלפני שנה זה נעשה בחסות ביה"ד). כנגד פסק הדין הוגש בג"צ (בג"צ פלונית) שדן בפסק הדין משני כיוונים: הכיוון הפורמאלי והכיוון המהותי.

• הכיוון המהותי: פסק הדין פוגע בזכויות יסוד (כבוד, חירות, קניין- האישה נאלצת לקנות את חירותה בכסף, בעוד שנושא של גט וחירות לא צריך להיות תלוי בכסף. אם יש לגבר תנאים רכושיים וממוניים ניתן לדון בהם לגופם, אבל לא במסגרת תביעת הגט). אבל כאן חשוב לזכור שביהמ"ש העליון מעולם לא התערב בדין הדתי מהשיקולים לעיל (תוך קביעה שבשל הפגם בדין הדתי – חוק היסוד עדיף עליו).

• לשים לב, שהשופט חשין באמרת אגב, בפעם נדירה אחת בעבר (פ"ד רפאלי – בה האישה טענה שביה"ד הרבני לא מסייע לה לקבל את הגט למרות אלימות), ובדעת יחיד, אמר שאילו שוכנע שהדין הדתי לא מכיר באלימות כעילת גירושין, הוא היה שוקל להתערב בדין הדתי מכוח עקרונות יסוד של המשפט הישראלי ובראשם עקרון השוויון (מוזר שהשתמש בשוויון ולא בכבוד האדם, אבל זה פחות רלבנטי לענייננו).

• הכיוון הפורמליסטי: פסק הדין עוסק בגט על תנאי. כדי שתהיה סמכות לביה"ד הרבני, גט על תנאי חייב להיכנס לקטגוריה של גיתין. ברם, הקטגוריה של ענייני גירושין היא מצומצמת, ועוסקת רק בגט, ולא בגט על תנאי. כלומר: גם התנאי עצמו (לדוגמא, תנאי המזונות כבענייננו) וגם הלינק, הקשר ("על תנאי"), הם עניינים אזרחיים ולא חלק מהדין הדתי.

בדיון בבג"צ השופט חשין "נכנס" ביועץ המשפטי של בתי הדין הרבניים בצורה נחושה, וברגע האחרון – טרם מתן פסק הדין – היועץ המשפטי הציע להחזיר את העניין לביה"ד הרבני ע"מ שזה ישקול מחדש את פסק דינו. כרגע הסוגיה עומדת בנקודה הזו.

לסיכום 2 הקטגוריות: גירושין ונישואין הן קטגוריות בהן למעט התערבויות דקות ועדינות ובשוליים, חל הדין הדתי במלוא היקפו ובצורה מוחלטת)

שאר הקטגוריות

מזונות + כלכלה

מזונות מוגדרים היום כמזונות אישה עד לגירושין. כלכלה מוגדרת היום כמזונות אישר אחרי הגירושין, מזונות ילדים, וכל המזונות האחרים. בשני העניינים הנ"ל, נחקק חוק טריטוריאלי אחיד: חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות). חוק זה ("חוק המזונות") הוא חוק טריטוריאלי אחיד (חל על כ-ו-ל-ם), שמפנה לדין הדתי. המצב עדיין שונה מנישואין וגירושין – שם חל במישרין הדין הדתי. כאן, חל החוק האזרחי ועד כמה שהוא מפנה לדין הדתי חל הדין הדתי. המבנה הזה מאפשר לנו כפרשנים להפעיל את חוקי היסוד, את תקנת הציבור, עקרונות היסוד של המשפט, וכו' ככלים פרשניים, וזאת ע"מ להרחיב או לצמצם את ההפניה לדין הדתי. לדוגמא: אפשר להפנות לדין הדתי רק בעניין X ולא בעניין Y – מכוח פרשנות.

כל הקטגוריות האחרות

בכל הקטגוריות האחרות יש חוקים טריטוריאלים (שחלים גם בביה"ד הרבני): חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, פקודת פשיטת הרגל, חוק האפוטופוס הכללי, כולם מסדירים את הסוגיות בהתאם להסדר טריטוריאלי אחיד. האבחנה החשובה: בלאקונה פונים בחזרה לדין הדתי, להבדיל מאימוץ וירושה (שם בלאקונה נפנה לחוק יסודות המשפט).

 

כיצד לחלק את הסמכות לדון בקטגוריות

כל מה שנשאר עכשיו זה לחלק את העוגה של הקטגוריות: מה ידון בביהמ"ש האזרחי ומה ידון בביה"ד הדתי. סימן 52+53+54 לדבר המלך עושים את החלוקה. סימן 52 עוסק במוסלמים; סימן 53 ביהודים (בוטל ב- 1953 והוחלף ע"י חוק שיפוט בתי דין רבניים), וסימן 54 בנוצרים. סימן 54 קובע איך מחלקים את העוגה בין ביה"ד הנוצרי לביהמ"ש לענייני משפחה ובהתאם שאר הסעיפים (וחוק שיפוט בתי דין רבניים).

סימן 52 מפנה – ביחס למוסלמים – גם לרשימה אחרת שלא חופפת לרשימת הנושאים של הדין היהודי בהכרח (כמו אבהות)- חוק הפרוצדורה של בתי הדין המוסלימיים הדתיים מיום 25 תשרין אלאוול (אוקטובר) שנת 1333 (1917)