א. כללי
קיימות מספר בעיות לגבי שימוש בעוולת הרשלנות :
1) בעיית הוכחה – קשה מאוד להוכיח התקיימותה של רשלנות.
2) בעיית הסטיגמה – בעיקר לגבי רופאים. כאשר מכריזים על בעל-מקצוע שהוא רשלן זה פוגע בתדמיתו. סוגיית התדמית חשובה לאותם בעלי מקצוע יותר מהפיצוי בעד הנזק, שכן את האחרון מבצעת חברת הביטוח.
3) שאלת הסטטיסטיקה – בעיקר בתאונות דרכים. הסטטיסטיקה קובעת שאחד ממספר מסוים של אנשים מעורב בתאונת דרכים. מדוע להכריז על אותו אדם שהיה מעורב בתאונה כרשלן, כאשר הוא בעצם היה חלק מאותה סטטיסטיקה.
בעיות אלו יצרו ניסיון לחפש דרך חלופית לשימוש ברשלנות במספר תחומים. דרך זו היא האחריות המוחלטת.
יתרונותיה של האחריות המוחלטת מעבר לפתרון הבעיות הנ"ל, הם במהירות, בקלות ובנוחות ההפעלה, כמו גם ביכולת לטפל במספרים גדולים של מפוצים.
על-מנת שתצליח האחריות המוחלטת לממש את יתרונותיה אלו, עליה להיות בנויה ממונחים פשוטים ופשוטה להפעלה.
ב. חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים
חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975
פרק א': פרשנות
1. הגדרות (תיקון: תשמ"ג, תשמ"ה, תשנ"א)
בחוק זה –
"תאונת דרכים" – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;
"נזק גוף" – מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי, לרבות פגיעה בהתקן הדרוש לתפקוד אחד מאברי הגוף שהיה מחובר לגוף הנפגע בעת אירוע תאונת הדרכים;
"שימוש ברכב מנועי" – נסיעה ברכב, כניסה לתוכואו ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;
"נפגע" – אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים, למעט אם נגרם מפגיעת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל – 1970 ;
"פקודת הביטוח" – פקודת ביטוח רכב מנועי (סיכוני צד שלישי) (נוסח חדש),
התש"ל – 1970;
"מבטח" – כמשמעו בפקודת הביטוח, לרבות מי שפטור מחובת ביטוח לפי סעיפים 4 עד 6 לפקודת הביטוח;
"רכב מנועי" או"רכב" – רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על ידי רכב מנועי, ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נכות.
פרק ב': אחריות
סמן א': פיצויים על נזקי גוף (תיקון: תשמ"ט)
2. אחריות נוהג ברכב.
(א) המשתמש ברכב מנועי (להלן -הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב.
(ב) היה השימוש ברכב עפ"י היתר מאת בעל הרכב או המחזיק בו, תחול האחריות גם על מי שהתיר את השימוש.
(ג) האחריות היא מוחלטת ומלאה, ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד הנוהג ואם היה או לא היה אשם או אשם תורם של אחרים.
3. תאונה שבה מעורבים מספר כלי רכב (תיקון: תשמ"ה).
(א) בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, תחול על כל נוהג האחריות לנזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו.
(ב) נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב, בתאונה דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע.
ג. חוק אחריות למוצרים פגומים
זהו חוק נוסף המתבסס על אחריות מוחלטת.
חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם – 1980
1. הגדרות.
בחוק זה –
"יצרן" – אדם העוסק למטרות מסחריות בייצור מוצרים או בהרכבתם, לרבות –
(1) המציג עצמו כיצרן של מוצר במתן שמו או סימנו המסחרי או בכל דרך אחרת;
(2) יבואן שייבא בישראל למטרות מסחריות מוצר שיוצר בחוץ לארץ;
(3) ספק של מוצר שהיצרן שלו בארץ או היבואן שלו אינם ניתנים לזיהוי על פניו;
"ייצור" – יפורש בהתאם להגדרת "יצרן";
"מוצר"-לרבות רכיב ואריזה של מוצר,מוצר המחובר למקרקעין,ובנין;
"נזק גוף" – מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי.
2. אחריות היצרן.
(א) יצרן חייב לפצות את מי שנגרם לו נזק גוף כתוצאה מפגם במוצר שייצר (להלן -הנפגע), ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד היצרן.
(ב) נגרם הנזק על ידי רכיב פגום, יהיו אחראים הן יצרן המוצר והן יצרן הרכיב.
(ג) מוצר שהיצרן שלו בארץ או היבואן שלו אינם ניתנים לזיהוי על פניו יהיה הספק שלו פטור מאחריות לפי חוק זה אם מסר לנפגע, תוך זמן סביר לאחר דרישתו, פרטים שלפיהם ניתן לאתר את שם היצרן, היבואן וספק שממנו קנה את המוצר, ואת המען המלא של מקום עסקם.
3. מוצר פגום.
(א) מוצר הוא פגום בכל אחת מאלה:
(1) מחמת ליקוי בו הוא עלול לגרום נזק גוף;
(2) בנסיבות הענין נדרשות אזהרות או הוראות טיפול ושימוש מטעמי בטיחות והן לא ניתנו או שאינן מתאימות בהתחשב בסכנה הכרוכה במוצר.
(ב) חזקה שהמוצר היה פגום אם נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה שהיה פגום מאשר עם המסקנה שהיה תקין.
4. הגנות.
(א) בתובענה לפי חוק זה לא תהא ליצרן הגנה אלא באחת מאלה:
(1) הפגם שגרם לנזק נוצר אחרי שהמוצר יצא משליטתו; הוכיח היצרן שהמוצר המסויים עבר בדיקות בטיחות סבירות לפני שיצא משליטתו, חזקה שהנזק נגרם לנפגע על ידי פגם שנוצר לאחר מכן;
(2) לפי רמת ההתפתחות המדעית והטכנולוגית שהיתה בעת שהמוצר יצא משליטתו, לא יכול היה היצרן לדעת שמבחינת התכנון לא עמד המוצר ברמת הבטיחות הסבירה;
(3) המוצר יצא משליטת היצרן שלא מרצונו, והוא נקט באמצעים סבירים למניעת יציאתו משליטתו, ולהזהרת הציבור הנוגע בדבר בפני הסיכון הכרוך במוצר;
(4) הנפגע ידע על הפגם במוצר ול הסיכון הכרוך בו, וחשף עצמו מרצונו לסיכון זה.
(ב) לא תהיה זו הגנה ליצרן שהתרשלות הנפגע תרמה לגרימת הנזק, אולם אם נהג הנפגע בהתרשלות חמורה, רשאי בית המשפט להפחית את סכום הפיצויים בהתחשב במידת התרשלותו.
(ג) היה הנפגע למטה מגיל 12 –
(1) לא תחול ההגנה האמורה בסעיף קטן (א) (4);
(2) לא יפחית בית משפט פיצויים לפי סעיף קטן (ב).
5. פיצויים.
(א) בחישוב הפיצויים לפי חוק זה בשל אבדן השתכרות ואבדן כושר השתכרות לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ערב קביעת הפיצויים; היו הפיצויים פטורים ממס הכנסה, יחושבו הפסדי הנפגע לענין פיצויים אלה לפי הכנסתו לאחר ניכוי מס הכנסה החל עליה בעת קביעתם, ובלבד שההפחתה בשל ניכוי המס כאמור לא תעלה על 25 אחוזים מן ההכנסה שלפיה חושבו פיצויים אלה.
(ב) פיצויים לפי חוק זה בשל נזק שאינו נזק ממון לא יעלו על חמישים אלף שקלים; שר המשפטים רשאי, בהתייעצות עם שר האוצר ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, להגדיל את הסכום האמור; הסכום יהיה צמוד לדד המחירים לצרכן מיום קבלת חוק זה בכנסת או מיום הגדלת הסכום, לפי הענין.
6. התיישנות.
(א) תקופת ההתיישנות של תביעה לפי חוק זה תהא שלוש שנים.
(ב) לא תוגש תובענה לפי חוק זה אלא תוך עשר שנים מתום השנה שבה יצא המוצר משליטת היצרן.
7. התניה.
המתנה על אחריות לפי חוק זה, תנאי בטל; אין בהוראה זו כדי לגרוע מזכות היצרן לשיפוי מאחר, ובלבד שלא ישפה עצמו ממי שהמוצר הגיע לרשותו לצרכים אישיים, משפחתיים או ביתיים.
8. תחולת פקודת הנזיקין.
לכל ענין שאין לגביו הוראה מיוחדת בחוק זה יחולו על גרימת נזק על ידי מוצר פגום הוראות פקודת הנזיקין (נוסח חדש), בשינויים המחוייבים.
9. סייג לתחולה.
(א) חוק זה לא יחול על –
(1) בהמות, עופות ודגים חיים;
(2) תוצרת חקלאית אחרת שאינה מעובדת; לענין זה, ניקוי, בירור, הבחלה, אריזה, החסנה וקירור לא ייחשבו כעיבוד.
(ב) חוק זה לא יחול על נזק שנגרם מחוץ לישראל.
10. שמירת דינים.
חוק זה אינו בא לגרוע מזכויות לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) או לפי כל דין אחר.
11. ביצוע.
שר המשפטים מונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי, באישור ועדת החוק חוק ומשפט של הכנסת, להתקין תקנות בכל ענין הנוגע לביצועו.
12. תחילה.
תחילתו של חוק זה באחד לחודש שלאחר תום ששה חדשים מיום קבלתו בכנסת.
החוק עוסק בנזקי גוף שנגרמו ע"י מוצרים פגומים, ולא במוצרים הפגומים עצמם.
הרעיון שבבסיס החוק היה דומה לזה שבחוק לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, אך סע' 4 נוקט סייגים שהופכים חוק זה לחוק אחריות קפידה (קרי רשלנות עם נטל הוכחה על הנתבע).
כמעט שאין פסיקה על בסיס חוק זה, והדבר נובע מכך שאין ייחוד עילה. כלומר ניתן לתבוע במקביל על רשלנות. התביעה על רשלנות היא עדיפה כי היא מקנה פיצויים גבוהים יותר (סע' 5 לחוק).
התביעה היא כלפי היצרן ברוב המקרים, כלפי היבואן במקרים של מוצר מיובא, וכלפי המוכר במקרים של מוצר שלא ניתן לזהות את יצרנו.
ד. אחריות מוחלטת ונזק בטיפול רפואי
עקב הסוגיות הבעיתיות שעלו לגבי הוכחת רשלנות בנזק רפואי, והבעיות שהועלו בתחילת דף זה, עולות מפעם לפעם הצעות להפוך את האחריות במקרים של נזק רפואי לאחריות מוחלטת. לפי הצעות אלו כל מי שנפגע מטיפול רפואי יקבל פיצוי.
הצעות אלו מתבססות על ניסיון קיים בשבדיה ובניו-זילנד.
ביקורת: אין הגיון בהענקת פיצוי לכל נפגע של נזק רפואי. איננו רוצים לפצות באותם מקרים שבהם נפגע החולה משום מגבלותיה של הרפואה באותו זמן. אנו רוצים לפצות רק במקרים שבהם אילו הכל היה מתנהל כשורה, לא היה נגרם נזק. למעשה אנו רוצים לפצות על רשלנות.
ההבדל בין נפגעי הרפואה לנפגעי תאונות דרכים הוא בנקודת המוצא. בנסיעה בכביש נקודת המוצא היא שתגיע הביתה בשלום, והתאונה היא בגדר חריג. ברפואה אין חזקה כזאת, שכן לפעמים אנשים מתים מקוצר ידה של הרפואה, ועל כך לא נרצה לתת פיצוי.
בנוסף, נזכיר לדורשי האחריות המוחלטת כי גם בניו-זילנד, שבה הייתה נהוגה אחריות מוחלטת לנפגעי נזק רפואי, היה משבר. בתחילת העשור הגיעו שם למסקנה כי לא ניתן לפצות בכל מקרה, מכיוון שזה מטיל עומס כבד מאוד על התקציב. הוחלט לפצות רק במקרים של תאונה רפואתית – קרי למעשה ברשלנות (אחריות קפידה).
בארץ קיימים החוק לפיצוי נפגעי הגזזת, והחוק לפיצוי נפגע עירוי דם (נגיף האיידס). הללו הם בגדר פיתרון ביניים. הם דורשים הוכחת קש"ס בפני ועדה, ומעניקים פיצוי של סכום קבוע שאינו בגדר פיצוי (המשיב את המצב לקדמותו), אלא בגדר קיצבה. מצב זה דומה למצב שיש לגבי נכים.
